וּגְדִילָא מִיגְּדִיל. אָמַר רַב: יָאֵי גְּלִימָא וְלָא יָאֵי תְּכֵלְתָּא, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: יָאֵי גְּלִימָא וְיָאֵי תְּכֵלְתָּא.
והציציות היו עשויות כולן מכריכות, בלי שחלק כלשהו מן החוטים יהיה תלוי באופן חופשי. רב אמר: הטלית יפה, אבל החוטים הלבנים והתכלת אינם יפים. רבה בר בר חנה אמר: הטלית יפה, והחוטים הלבנים והתכלת גם הם יפים.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סָבַר: כְּתִיב ״גְּדִיל״ וּכְתִיב ״פְּתִיל״, אוֹ גְדִיל אוֹ פְתִיל.
הגמרא שואלת: ביחס למה עיקרון הם חולקים? הגמרא משיבה: רבה בר בר חנה סבור שמכיוון שנכתב בפסוק אחד: "גדילים תעשה לך" (דברים כב:יב), ובפסוק אחר נכתב: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו:לח), הדבר מלמד שהציציות יכולות להיות עשויות כולן מאו גדילים, כלומר, הכריכות, או חוטים רפויים או מיתרים.
וְרַב סָבַר: לְעוֹלָם פְּתִיל בָּעֵינַן, וְהָהוּא ״גְּדִילִים״ לְמִנְיָינָא הוּא דַּאֲתָא – גְּדִיל שְׁנַיִם, גְּדִילִים אַרְבָּעָה, עֲשֵׂה גְּדִיל וּפוֹתְלֵיהוּ מִתּוֹכוֹ.
ורב סבור כי אכן, אנו גם דורשים חוטים רפויים בנוסף לכריכות, וכאשר אותו המונח "פתילים" מופיע בפסוק, הוא בא לשם לימוד המספר של החוטים הנדרשים. אילו הפסוק היה משתמש בלשון יחיד, פתיל, עדיין היה הדבר מלמד כי נדרשים שניים חוטים, שכן פתיל משמעו ששני חוטים כרוכים זה בזה. מאחר שהפסוק משתמש בלשון רבים "פתילים," הרי הוא מלמד בכך שנדרשים ארבעה חוטים. בשימוש במונחים "פתילים" ו"חוט", הפסוקים מלמדים: עשה פתילים מארבעת החוטים שקושרים לכל כנף, ויהיו החוטים תלויים ברפיון מהם.
אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי: חוּטֵי צֶמֶר פּוֹטְרִין בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן.
§ שמואל אומר בשם לוי: חוטי צמר פוטרים בגד העשוי מפשתן, כלומר, מקיימים את המצווה על ידי קביעת חוטי צמר בבגד פשתן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: שֶׁל פִּשְׁתָּן מַהוּ שֶׁיִּפְטְרוּ בְּשֶׁל צֶמֶר? צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתִּים הוּא דְּפָטַר, דְּכֵיוָן דִּתְכֵלֶת פָּטְרָה לָבָן נָמֵי פָּטַר, אֲבָל פִּשְׁתִּים בְּצֶמֶר לָא.
הועלתה דילמה לפני החכמים: מהי ההלכה לגבי השאלה האם חוטים העשויים מפשתן פוטרים בגד העשוי מצמר? אפשר לומר כי רק חוטי צמר פוטרים בגד של פשתן, שכן חוט התכלת, שחייב להיות מצמר, פוטר בגד פשתן, וגם חוטים לבנים של צמר פוטרים גם הם את הבגד. אבל אם אדם קובע חוטי פשתן על בגד של צמר, הוא אינו יוצא ידי חובתו.
אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, לָא שְׁנָא צֶמֶר בְּפִשְׁתִּים וְלָא שְׁנָא פִּשְׁתִּים בְּצֶמֶר?
או שמא, מאחר שנכתב: “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך” (דברים כ״ב:י״א–י״ב), דבר המורה שמותר ללבוש צמר ופשתים יחד כדי לקיים את מצוות הציצית, הרי אין הבדל אם קובע חוטי צמר בבגד של פשתן, והרי אין הבדל אם קובע חוטי פשתן בבגד של צמר.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: חוּטֵי צֶמֶר פּוֹטְרִין בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן פּוֹטְרִין בְּשֶׁל צֶמֶר, חוּטֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בְּכׇל מָקוֹם, וַאֲפִילּוּ בְּשִׁירָאִין.
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה זו, כפי שרחבה אומר שרב יהודה אומר: חוטי צמר פוטרים בגד העשוי מפשתן, חוטים של פשתן פוטרים בגד העשוי מצמר, וחוטי צמר ופשתן פוטרים בגד בכל מקרה, כלומר, את כל הבגדים, ואפילו בגדים העשויים ממשי [בשיראין].
וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַשִּׁירָאִין פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הַשִּׁירָאִין וְהַכָּלָךְ וְהַסְּרִיקִין כּוּלָּן חַיָּיבִין בְּצִיצִית – מִדְּרַבָּנַן.
הגמרא מציינת: וזה הדין האחרון חולק על פסיקה של רב נחמן, שכן רב נחמן אומר: שיראין פטורים לגמרי מחובת ציצית. רבא הקשה על דעתו של רב נחמן מן הברייתא הבאה: בגדים העשויים מסוגי משי הידועים כשיראין, כלך וסריקין חייבים כולם בציצית. הגמרא מתרצת: כוונת הברייתא היא שיש חובה מדרבנן, ואילו רב נחמן התכוון שהם פטורים מדין תורה.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בָּהֶן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא – הַיְינוּ דְּמִישְׁתְּרוּ בְּהוּ כִּלְאַיִם, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – הֵיכִי מִישְׁתְּרֵי בְּהוּ כִּלְאַיִם? אֵימָא: אוֹ צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים.
הגמרא מקשה על הצעה זו: אם כן, אם כך, אמור את הסיפא של הברייתא: ובאשר לכל אלה הבגדים, חוטים של צמר ופשתן פוטרים אותם. מכאן עולה שמותר לקבוע חוטי תכלת של צמר וחוטי לבן של פשתן. ניחא, אם אתה אומר שחובת ציצית בבגדי משי היא מן התורה, זהו הטעם שכלאיים מותרים בהם. אבל אם אתה אומר שהחובה היא מדרבנן, כיצד ייתכן שכלאיים יהיו מותרים בהם? הגמרא משיבה: אמור במקום זאת: חוטים של או צמר או פשתן פוטרים בגדי משי, אך אין לקבוע גם חוטי צמר וגם חוטי פשתן באותו בגד משי.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הֵן בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּנַן – הַיְינוּ דְּמִיפַּטְרוּ בְּמִינָן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הוּא דְּפָטַר.
הגמרא מעירה: כך גם, מסתבר להניח שזו הפרשנות הנכונה של הברייתא, שכן הברייתאמלמדת בסיפא: חוטים העשויים מבדים אלה של משי פוטרים בגד ממינם אך אינם פוטרים בגד שאינו ממינם. מובן, אם אתה אומר שחובת הטלת ציצית בבגדים אלה היא מדברי חכמים, זהו הטעם שהם נפטרים אם קובע אדם חוטים ממינם. אבל אם אתה אומר שהחובה היא מדאורייתא, אז רק צמר או פשתן פוטרים בגדים אלה.
אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״.
הגמרא דוחה זאת: אם זה בשל אותו טעם, אין הוכחה מכרעת, שכן אפשר לטעון שגם בדים אחרים מקיימים את חובת הציצית מדין תורה, בהתאם לשיטתו של רבא. כפי שרבא מעלה סתירה: נאמר בפסוק אחד: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו:לח). המונח "הכנף" מציין שהציצית צריכה להיות מאותו סוג בד כמו הכנף. ואולם הרי נאמר: "צמר ופשתים" (דברים כב:יא), מיד לפני שהפסוק אומר: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב:יב), ומכאן שהציצית צריכה להיות מצמר או מפשתן.
הָא כֵּיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן, שְׁאָר מִינִין – בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין.
כיצד? חוטים העשויים מצמר או פשתן פוטרים כל בגד, בין אם הבגד עשוי ממינם של אריגים, או בין אם הוא אינו ממינם של אריגים. חוטים העשויים מכל שאר המינים של אריגים פוטרים בגדים העשויים ממינם של אריגים, כגון חוטי משי פוטרים בגד משי, אך אינם פוטרים בגד העשוי מאריג שאינו מינם, כלומר, בגד העשוי מאריג אחר.
וְרַב נַחְמָן, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
הגמרא מציינת: ורב נחמן, הסבור שבגדי משי אינם חייבים בציצית מדאורייתא, סבור בהתאם לפסיקה שנאמרה על ידי תנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל.
דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בְּגָדִים בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים – אַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.
כפי שלימד תנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל: מאחר שהמילה בגדים נאמרת בדרך כלל בתורה ללא פירוט באשר לחומר שממנו עשויים הבגדים, והפסוק פירש באחד מן המקומות שבהם הוזכרו בגדים שהוא מתייחס לבגדים העשויים מצמר או פשתן, כפי שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג:מז), ניתן ללמוד שכך גם כל הבגדים הנזכרים בתורה הם בגדים העשויים מצמר או פשתן. בדים אחרים אינם מוגדרים כבגדים על פי דין תורה. לפיכך, כאשר התורה מחייבת ציציות על כנפות הבגדים (ראו במדבר טו:לח), היא מתייחסת במיוחד לבגדים העשויים מצמר או פשתן.
אָמַר אַבָּיֵי: וְהַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפְּקָא מֵאִידַּךְ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד צֶמֶר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְהַכָּלָךְ וְהַסְּרִיקִין וְהַשִּׁירָאִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ בֶגֶד״.
אביי אמר: אמירה זו של תנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל חולקת על אמירה אחרת של תנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הסבור שכל האריגים נחשבים בגדים. שכן תנאמבית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: מן העובדה שהפסוק אומר: "בגד" צמר (ויקרא יג:מז), למדתי רק שבגד של צמר יכול לקבל טומאה. מנין נלמד שגם בגדים העשויים משיער גמלים, צמר ארנבים, שיער עזים, או מסוגי המשי קלאך, סריקין, ושיראין, גם הם נכללים בהלכה זו? אותו פסוק אומר: "או בגד פשתים." המילה "או" משמשת כריבוי לכלול את כל סוגי האריגים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria