אִילֵּימָא חִיסֵּר מִצְוָה דְּלָבָן וְקִיֵּים מִצְוָה דִּתְכֵלֶת – לְרַבִּי עַכּוֹבֵי מְעַכֵּב אַהֲדָדֵי.
אם נאמר שהיחיד השמיט את מצוות החוטים הלבנים וקיים רק את מצוות חוטי התכלת, כיצד הדבר אפשרי? לפי שיטתו של רבי יהודה הנשיא, היעדרו של כל אחד מהם מעכב את קיום המצווה באחר, ולכן במקרה זה אין הוא מקיים שום מצווה כלל.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה וְעָשָׂה מִצְוָה, וּמַאי חִיסֵּר מִצְוָה? דְּלָא עֲבַד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר.
הגמרא משיבה כי רב יהודה אמר שרב אמר: הכוונה היא שהוא החסיר מצווה אך בכל זאת קיים מצווה. ומה פירוש הדבר שהוא החסיר מצווה? הכוונה היא שלא קיים את המצווה באופן המיטבי משום שלא הכניס תחילה את החוטים הלבנים, אך הוא אכן קיים את מצוות הציצית.
הָתִינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן – מַאי הִיא?
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב ביחס לאמירת המשנה שהיעדר החוטים הלבנים אינו מעכב את קיום המצווה באמצעות חוטי התכלת, שפירשו שמשמעותה היא שאי-הכנסת החוטים הלבנים לפני חוטי התכלת אינה פוסלת את הציציות. אבל מהי משמעות אמירת המשנה שהיעדר חוטי התכלת אינו מעכב את קיום המצווה באמצעות החוטים הלבנים?
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת.
רמי בר חמא אמר: קביעה זו של המשנה נצרכת רק במקרה של בגד שעשוי כולו מצמר תכלת. במקרה כזה, יש להטיל את חוטי התכלת לפני החוטים הלבנים.
אִיתְּמַר נָמֵי: אֲמַר לֵיהּ לֵוִי לִשְׁמוּאֵל: אַרְיוֹךְ, לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי לְהָא מִילְּתָא: הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת – מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְסָדִין בְּצִיצִית, דְּמִצְוָה לְאַקְדּוֹמֵי לָבָן בְּרֵישָׁא.
הגמרא מציינת כי דבר זה נאמר גם על ידי אמוראים: לוי אמר לשמואל: אריוך, אל תשב על רגליך עד שתסביר לי דבר זה: כאשר המשנה קובעת שהיעדר חוטי התכלת אינו מעכב את קיום מצוות הציצית בלבן, והיעדר חוטי הלבן אינו מעכב את קיום המצווה בתכלת, מה פירוש הדבר? שמואל אמר ללוי: קביעה זו נצרכת רק במקרה של טלית פשתן שעליה מטילים ציצית, שבה יש מצווה להכניס את חוטי הלבן תחילה.
מַאי טַעְמָא? ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים תְּכֵלֶת לְלָבָן – לֵית לַן בַּהּ.
מה הסיבה לכך? הפסוק קובע: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו:לח). "הציצית של הכנף" היא התייחסות לחוט שהוא מאותו סוג כמו הכנף של הבגד. במקרה של גלימת פשתן, שהיא בדרך כלל לבנה, זו התייחסות לחוטים הלבנים, ומכיוון שהפסוק מזכיר את "ציצית הכנף" לפני פתיל התכלת, יש להכניס את החוטים הלבנים לפני חוטי התכלת. לכן המשנה מלמדת כי אם הכניס אדם את חוטי התכלת לפני החוטים הלבנים, אין לנו בעיה בכך בדיעבד, והציציות כשרות.
תִּינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן מַאי הִיא?
הגמרא שואלת: דבר זה מסתדר היטב ביחס לאמירת המשנה שהיעדרם של החוטים הלבנים אינו מעכב את קיום המצווה בחוטי התכלת. אבל מהי משמעות אמירת המשנה שהיעדרם של חוטי התכלת אינו מעכב את קיום המצווה בחוטים הלבנים?
אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת, דְּמִצְוָה לְאַקְדּוֹמֵי תְּכֵלֶת בְּרֵישָׁא, דְּ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים לָבָן בְּרֵישָׁא לֵית לַן בַּהּ.
רמי בר חמא אמר לו: אותה קביעה של המשנה נצרכת רק במקרה של בגד שעשוי כולו מצמר תכלת, שבו יש מצווה להכניס את חוטי התכלת תחילה, שכן הלשון: "ציצית הכנף" מלמדת שהחוטים הראשונים שמכניסים לבגד הם מאותו סוג כמו הכנף של הבגד. לכן המשנה מלמדת שאם הכניס תחילה את החוטים הלבנים, אין לנו בכך בעיה בדיעבד, והציציות כשרות.
אָמַר רָבָא: מִידֵּי צִיבְעָא קָא גָרֵים? אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגַרְדּוּמִּין, דְּאִי אִיגַּרְדַּם תְּכֵלֶת וְקָאֵי לָבָן, וְאִי אִיגַּרְדַּם לָבָן וְקָאֵי תְּכֵלֶת – לֵית לַן בַּהּ.
רבא אמר: וכי באמת צבעו של הבגד הוא שקובע את הסדר הראוי שבו יש להשחיל את החוטים? אלא, רבא אמר: פסיקת המשנה נצרכת רק למקרה של חוטים שנקטעו. המשנה מלמדת שאם חוטי התכלת נקטעו וחוטי הלבן נותרו, או אם חוטי הלבן נקטעו וחוטי התכלת נותרו, אין לנו בעיה בכך, והציציות כשרות.
דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוּמֵּי תְּכֵלֶת כְּשֵׁרִין, וְגַרְדּוּמֵּי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין. וְכַמָּה שִׁיעוּר גַּרְדּוּמִּין? אָמַר בַּר הַמְדּוּרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּדֵי לְעׇנְבָן.
כפי שאומרים בניו של רבי חייא: חוטי לבן או תכלת שנפסקו כשרים, וכן גם אזוב שנפסק כשר להזאת מי הטהרה המעורבים באפר פרה אדומה. הגמרא שואלת: איזה שיעור צריכים חוטים שנפסקו כדי להישאר כשרים? בר המדורי אומר ששמואל אומר: החוטים צריכים להישאר ארוכים כדי לענוב אותם בקשר מחליק.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּדֵי לְעׇנְבָן – לְעׇנְבָן כּוּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי, אוֹ דִלְמָא כֹּל חַד וְחַד לְחוֹדֵיהּ? תֵּיקוּ.
הועלתה דילמה לפני החכמים: כאשר שמואל אומר שחוטים שנקרעו עדיין צריכים להיות ארוכים די הצורך כדי לקשור אותם בקשר עניבה, האם כוונתו היא לקשור את כל החוטים יחד בקשר עניבה? או שמא החוטים יכולים להיות קצרים אף יותר, ובלבד שיהיו ארוכים דיים כדי לקשור כל אחד מהם בנפרד. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אַלִּימֵי דְּלָא מִיעַנְבִי, וְאִי הֲווֹ קַטִּינֵי מִיעַנְבִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִינְּכַר מִצְוָתַיְיהוּ.
רב אשי שואל: אם החוטים עבים ואי אפשר לקשור אותם בקשר עניבה, אך אילו היו באותו אורך אך דקים היה אפשר לקשור אותם בקשר עניבה, מה מעמדם? רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: אם החוטים ארוכים דיים כדי להיות כשרים כשהם דקים, קל וחומר שהם כשרים כשהם עבים, שכן המצווה שמקיימים בהם היא יותר ניכרת בחוטים עבים יותר.
וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אֵין לוֹ תְּכֵלֶת – מֵטִיל לָבָן.
הגמרא ציטטה את דעתו של רבי יהודה הנשיא, הסבור שאין אפשרות לקיים את מצוות הציצית ללא חוטים לבנים וחוטי תכלת גם יחד, והגמרא הסבירה שניתן לפרש את המשנה בהתאם לשיטתו. כעת שואלת הגמרא: מיהו התנא החולק על רבי יהודה הנשיא וסבור שחוטי התכלת והחוטים הלבנים אינם מעכבים זה את זה? הגמרא משיבה: זהו התנא הבא, כפי שנלמד בברייתא: רבי יצחק אומר בשם רבי נתן, שאמר בשם רבי יוסי הגלילי, שאמר בשם רבי יוחנן בן נורי: אם אין לו תכלת, אף על פי כן קובע לבן.
אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ, צָרִיךְ לִקְשׁוֹר עַל כׇּל חוּלְיָא וְחוּלְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֹא צָרִיךְ – הָא דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוּמֵּי תְכֵלֶת כְּשֵׁרִין וְגַרְדּוּמֵּי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין, כֵּיוָן דְּאִישְׁתְּרִי לֵיהּ עִילַּאי אִישְׁתְּרִי לֵיהּ כּוּלֵּהּ.
רבא אמר: למד מן בניו של רבי חייא שאדם חייב לקשור קשר אחרי כל קבוצה וקבוצה של כריכות, ואי אפשר להסתפק בקשר אחד בלבד בסוף כל הכריכות. שכן, אם עולה על דעתך לומר שאדם אינו חייב לקשור קשר אחרי כל קבוצה של כריכות, אם כן מה שבניו של רבי חייא אומרים: חוטי לבן או תכלת שנפסקו כשרים, וכן גם אזוב שנפסק כשר, קשה: משנפתח הקשר העליון ביותר, כל הכריכות שבכל הכנף ייפרמו, שהרי אין קשרים אחרים המחזיקים את הכריכות במקומן, ובמקרה כזה לא יהיו בבגד ציציות כשרות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria