בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״.
הוא אמר זאת בנוגע לאיסור של: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז:יא). איסור מדברי חכמים נדחה מפני כבוד הבריות, אך לא איסור מדין תורה. לכן, מר בר רב אשי היה מסיר את בגדו אילו ידע על הקרע.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהָתָם אֲמַר לֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ לְמִישְׁדְּיֵיהּ? וְהָאָמַר מָר: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה! וְהָא תַּרְגְּומַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, הָכָא נָמֵי כַּרְמְלִית דְּרַבָּנַן הִיא.
ויש מי שאומרים שיש נוסח אחר לדיון זה: כאשר היו שם, במקום שבו נקרעה כנף בגדו של מר בר רב אשי, רבינא אמר לו שנקרע, ומר בר רב אשי אמר לו בתגובה: מה דעתך? האם אתה חושב שעלי להשליך את הבגד? והרי אין מר אומר: גדול כבוד הבריות, שהוא דוחה איסור שבתורה? הגמרא מקשה: והרי רב בר שבא פירש את האמירה ההיא לפני רב כהנא: הוא אמר זאת לגבי האיסור של: "לא תסור," ולא לגבי איסור הוצאה ברשות הרבים, שחל מדין תורה. הגמרא משיבה שכאן גם כן, אין זה איסור מן התורה, שכן המקום שבו הלכו לא היה רשות הרבים גמורה אלא כרמלית, שבה הוצאה אסורה מדברי חכמים.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַקּוֹמֵץ.
מַתְנִי׳ הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל יָד.
משנה: היעדר חוטי התכלת [תכלת] אינו מעכב את קיום מצוות הציצית באמצעות החוטים הלבנים, והיעדרם של החוטים הלבנים אינו מעכב את קיום המצווה באמצעות חוטי התכלת. אם יש לאדם רק אחד מהם, הוא לובשו בלא האחר. היעדר התפילין של יד אינו מעכב את קיום מצוות התפילין של ראש, והיעדר התפילין של ראש אינו מעכב את קיום מצוות התפילין של יד. אם יש לאדם רק אחד מהם, הוא מניחו בלא האחר.
גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעַכְּבִין.
גמרא: הגמרא מציעה: הבה נאמר שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא. שכן שנינו בברייתא: כאשר הפסוק מחייב להטיל חוטי לבן ותכלת על כנפות בגדיו ולאחר מכן אומר: "וראיתם אותו" (במדבר טו:לט), הוא מלמד שהיעדרו של אחד מעכב את קיום המצווה עם האחר; זו שיטתו של רבי יהודה הנשיא. אבל חכמים אומרים: היעדרו של אחד אינו מעכב את קיום המצווה עם האחר.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְיהוּ בְּחַד.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה הנשיא, כלומר, כיצד הוא דורש את פסיקתו מן הפסוק הזה? הגמרא מסבירה: כפי שנאמר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו:לח). "ציצית הכנף" היא התייחסות לחוטים שהם מאותו סוג כמו הכנף של הבגד. מאחר שבגדים הם בדרך כלל לבנים, ביטוי זה מתייחס לחוטים לבנים. ונאמר באותו פסוק: "פתיל תכלת". והרחמן אומר בפסוק הבא, בהתייחסו לשני סוגי החוטים: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו" (במדבר טו:לט), בלשון יחיד. מכאן שאדם אינו יוצא ידי חובתו עד ששני הסוגים נמצאים יחד.
וְרַבָּנַן, ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – כֹּל חַד לְחוֹדֵיהּ מַשְׁמַע.
הגמרא שואלת: וכיצד חכמים, הסבורים שאפשר לקיים חובה אחת בלי האחרת, מבינים פסוק זה? הגמרא משיבה: הם סבורים שהביטוי "וראיתם אותו" מלמד שאדם מקיים מצווה עם כל אחד בפני עצמו.
לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְקַדֵּם.
הגמרא מסכמת את הצעתה הראשונית: האם נאמר שהמשנה, הקובעת שאפשר לקיים את המצווה בחוטים לבנים או בתכלת אף בהיעדר האחר, אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא? הגמרא משיבה: רב יהודה אמר שרב אמר: אפשר אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, ופסק המשנה נצרך רק לעניין הקדמת האחד לחברו. החוטים הלבנים צריכים להקדים את חוטי התכלת, אך אם הסדר התהפך, עדיין מקיימים את המצווה.
דְּתַנְיָא: מִצְוָה לְהַקְדִּים לָבָן לַתְּכֵלֶת, וְאִם הִקְדִּים תְּכֵלֶת לַלָּבָן – יָצָא, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה. מַאי חִיסֵּר מִצְוָה?
זהו כפי שנלמד בברייתא: מצווה להכניס את החוטים הלבנים לבגד לפני הכנסת החוטים התכלת, אבל אם הכניס את חוטי התכלת לפני החוטים הלבנים, הוא יצא ידי חובתו אך ביטל את המצווה. הגמרא שואלת: מה כוונת הברייתא בביטוי: ביטל את המצווה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria