אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
§ רב חסדא אומר: אם אדם דיבר בין הנחת התפילין של יד לבין התפילין של ראש, עליו לברך שוב בעת הנחת התפילין של ראש.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
הגמרא מציינת: ניתן להסיק שאם הוא דיבר, כן, עליו לברך כאשר הוא מניח את התפילין של ראש, אך אם הוא לא דיבר, הוא אינו מברך. הגמרא מקשה על כך: והרי רב חייא, בנו של רב הונא, שלח פסק בשם רבי יוחנן: על התפילין של יד הוא אומר את הברכה: ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין. ועל התפילין של ראש הוא אומר את הברכה: ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין. מכאן עולה שאדם תמיד מברך כאשר הוא מניח את התפילין של ראש.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
אביי ורבא שניהם אומרים, כדי ליישב סתירה נראית זו: רבי יוחנן התכוון שאם אדם לא דיבר, הוא מברך ברכה אחת; ואם הוא דיבר, הוא מברך שתי ברכות, בעת הנחת התפילין של ראש וכן בעת הנחת התפילין של יד.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
בעניין זה נלמד בברייתא: אם אדם דיבר בין הנחת התפילין של יד לבין התפילין של ראש, יש בידו חטא, ובשל אותו חטא הוא חוזר ממערכי הלוחמים היוצאים למלחמה. הכוונה היא להכנות למלחמה, כאשר השוטרים מכריזים: "מי האיש הירא ורך הלבב? ילך וישוב לביתו" (דברים כ:ח). חכמים הסבירו שזה מתייחס למי שירא מחמת עבירותיו.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
עוד נלמד בברייתא: כאשר אדם מניח תפילין, תחילה הוא מניח את התפילין של יד ולאחר מכן מניח את התפילין של ראש. וכאשר הוא חולץ את תפיליו, תחילה הוא חולץ את התפילין של ראש ולאחר מכן חולץ את התפילין של יד. הגמרא שואלת: מובן, הדין שכאשר אדם מניח תפילין תחילה הוא מניח את התפילין של יד ולאחר מכן מניח את התפילין של ראש מובן, שהרי תחילה נכתב: "וקשרתם לאות על ידך," ולאחר מכן נכתב: "והיו לטוטפת בין עיניך" (דברים ו:ח).
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
אבל מנין לנו לומדים את ההלכה שכאשר הוא מסיר את התפילין שלו, תחילה הוא מסיר את התפילין של ראש ואחר כך הוא מסיר את התפילין של יד? רבה אמר כהסבר: רב הונא הסביר לי את המקור להלכה זו. הפסוק קובע: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך," ומכאן נלמד: כל זמן שתפילין של ראש נמצאות בין עיניך, מספר התפילין שאתה מניח יהיה שתיים.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
החכמים לימדו בברייתא: בנוגע לתפילין, ממתי מברכים עליהן? משעה שמגיע הזמן להניחן. כיצד? אם אדם משכים לצאת מביתו כדי לנסוע בדרך וחושש שמא תפיליו יאבדו במהלך הדרך, הוא מניחן אפילו בלילה, אף על פי שאין זה הזמן הראוי למצוות תפילין. וכאשר הזמן של מצוותן מגיע, בבוקר, הוא ממשמש בהן ומברך עליהן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
ועד מתי לובשין אותן? עד שתשקע החמה. רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק. וחכמים אומרים: עד שעת השינה. וחכמים מודים לרבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או להיכנס לבית המרחץ ושקעה החמה, אינו חוזר ומניחן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
רב נחמן אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יעקב. הגמרא מספרת גם כן כי רב חסדא ורבה בר רב הונא היו מתפללים בערב, כלומר, תפילת ערבית, עם תפילין. יש אומרים שרב נחמן פסק שההלכה היא שלא בהתאם לדעתו של רבי יעקב אלא בהתאם לדעת התנא הראשון שמצוות תפילין מסתיימת בשקיעה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria