אַדַּעְתָּא דְּגִינָּה הוּא דַּעֲבִידָא.
האזור נועד לצורך הגעה אל הגן, ולא לכניסה אל הבית, ולכן אפילו בנוגע לפתח שבין בית השער לחדר הקטן, פטור מלקבוע מזוזה בפתח החדר הקטן.
אַבָּיֵי וְרָבָא עָבְדִי כְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף, וְרַב אָשֵׁי עָבֵיד כְּרַב וּשְׁמוּאֵל לְחוּמְרָא, וְהִילְכְתָא כְּרַב וּשְׁמוּאֵל לְחוּמְרָא.
הגמרא מספרת כי אביי ורבא היו נוהגים בהתאם לפירושם של רבה ורב יוסף, כלומר, הם לא היו קובעים מזוזה על שני הפתחים של בית שער, לא לכיוון הגן ולא לכיוון החדר הקטן, בהתאם לפסיקת החכמים. ורב אשי היה נוהג בהתאם לפירושם של רב ושמואל, לחומרא, כלומר, לפי פסיקתו של רבי יוסי ששני הפתחים מחייבים מזוזה. הגמרא מסכמת: וההלכה היא בהתאם לפירושם של רב ושמואל, לחומרא.
אִיתְּמַר: לוּל פָּתוּחַ מִן הַבַּיִת לַעֲלִיָּיה, אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֵשׁ לוֹ פֶּתַח אֶחָד – חַיָּיב בִּמְזוּזָה אַחַת, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִין – חַיָּיב בִּשְׁתֵּי מְזוּזוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב הוּנָא, הַאי אִינְדְּרוֹנָא דְּאִית לֵיהּ אַרְבְּעָה בָּאבֵי – חַיָּיב בְּאַרְבַּע מְזוּזוֹת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בְּחַד.
§ נאמר: בנוגע לפתח הנפתח מתוך תקרתו של בית שבו מתגורר אדם אחד לעלייה שבה מתגורר אחר, ובו גרם מדרגות מוקף קירות המוביל מן הקומה התחתונה אל העלייה, רב הונא אומר: אם לגרם המדרגות יש פתח אחד, כלומר פתח אחד, בין מן הבית ובין מן הקומה העליונה, חייבים לקבוע מזוזה אחת; אם יש לו שני פתחים, גם מלמטה וגם מלמעלה, חייבים לקבוע שתי מזוזות. רב פפא אומר: אפשר ללמוד מכך, מן דבריו של רב הונא, שבנוגע לחדר זה שיש לו ארבעה פתחים, חייבים לקבוע ארבע מזוזות. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הגמרא מסבירה: לא, יש צורך ללמד שאף על פי שרגילים להשתמש בפתח אחד מסוים, מכל מקום כל ארבעת הפתחים צריכים מזוזה.
אָמַר אַמֵּימָר: הַאי פִּיתְחָא דְּאַקַּרְנָא חַיָּיב בִּמְזוּזָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא לֵית לֵיהּ פַּצִּימִין! אֲמַר לֵיהּ: עָדֵי פַּצִּימֵי.
אמימר אמר: לגבי פתח זה אשר נמצא בפינה של בית, אדם חייב לקבוע מזוזה. רב אשי אמר לאמימר: אבל אין לו מזוזות. אמימר אמר לו: אלה [עדי] הן מזוזותיו, כלומר, קצות הקירות משמשים לו כמזוזות.
רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל, חֲזָא הָהוּא פִּיתְחָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ אֶלָּא (פַּצִּים אֶחָד) [חַד פַּצִּימָא] מִשְּׂמָאלָא, וַעֲבִידָא לֵיהּ מְזוּזָה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר? אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר מִיָּמִין, מִשְּׂמֹאל מִי אָמַר?
הגמרא מספרת: רב פפא הזדמן לבוא לביתו של מר שמואל, שם ראה פתח מסוים שהיה לו רק מזוזת פתח אחת משמאל לפתח, ואף על פי כן מר שמואל קבע מזוזה על אותה מזוזת פתח. רב פפא אמר לו: בהתאם לדעתו של מי עשית זאת? האם נהגת בהתאם לדעתו של רבי מאיר, הסבור שאדם חייב לקבוע מזוזה בפתח שיש לו רק מזוזת פתח אחת? אך אפשר לומר שרבי מאיר אומר שחייבים לעשות כן רק במקרה שמזוזת הפתח היא מימין לפתח. האם הוא אומר שנדרשת מזוזה אם הפתח הוא משמאל?
מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״בֵּיתֶךָ״ – ״בִּיאָתְךָ״, מִן הַיָּמִין. אַתָּה אוֹמֵר מִן הַיָּמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִשְּׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֵּיתֶךָ״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבָּה: דֶּרֶךְ בִּיאָתְךָ מִן הַיָּמִין, דְּכִי עָקַר אִינִישׁ כַּרְעֵיהּ דְּיַמִּינָא עָקַר.
הגמרא שואלת: מהו המקור לדרישה זו שהמזוזה תיקבע בצד ימין? כפי שנלמד בברייתא: כאשר הפסוק אומר: "וכתבתם על מזוזות ביתך [beitekha]" (דברים ו:ט), המילה beitekha מתפרשת כbiatekha, ביאתך, כלומר, המזוזה חייבת להיקבע בצד שדרכו אתה נכנס, שהוא מימין. האם תאמר שזה מימין, או שמא זה רק משמאל? לכן, הפסוק אומר: ביתך [beitekha]. הגמרא שואלת: מהי הדרשה המקראית כאן? רבה אומר: המזוזה נקבעת כדרך ביאתך אל הבית, שהיא מימין, שכן כאשר אדם מרים את רגלו כדי להתחיל ללכת, הוא מרים תחילה את רגל ימין. לכן, המזוזה נקבעת בצד ימין של הפתח.
רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר, מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אוֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה׳ וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרֵי הַסַּף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה׳״.
רב שמואל בר אחא אמר לפני רב פפא בשם רבא בר עולא כי הדרישה שהמזוזה תיקבע לימין הכניסה נלמדת מכאן: "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה'; ויתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'" (מלכים ב׳ י״ב:י״א). מכאן שעצם המיועד לנכנסים לבית מונח לימינו של הנכנס.
מַאי רַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא פַּצִּים אֶחָד, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בִּמְזוּזָה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? ״מְזוּזוֹת״ כְּתִיב.
הגמרא מוסיפה לברר: מהי אותה אמירה של רבי מאיר, שאליה התייחס רב פפא, שלפיה הוא סבור שאדם חייב לקבוע מזוזה בפתח שיש לו מזוזה אחת בלבד? כפי שנלמד בברייתא: לגבי בית שיש לו מזוזה אחת בלבד, רבי מאיר מחייב אדם לקבוע מזוזה, וחכמים פוטרים אותו מלקבוע מזוזה. הגמרא שואלת: מהו טעמם של חכמים? הרי נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו:ט), בלשון רבים, ומכאן שצריכות להיות שתי מזוזות.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: ״מְזוּזוֹת״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִיעוּט מְזוּזוֹת שְׁתַּיִם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מְזוּזוֹת״ בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, הָוֵי רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, וְאֵין רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט, מִעֲטוֹ הַכָּתוּב לִמְזוּזָה אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי מאיר, שדי במזוזת פתח אחת כדי לחייב אדם לקבוע מזוזה? כפי שנלמד בברייתא: כאשר נאמר "מזוזות" (דברים ו:ט), הייתי לומד את המינימום של מזוזות, והוא שתיים. כאשר נאמר "מזוזות" בפרשה השנייה (דברים יא:כ), גם זה בא ללמד הלכה, שכן אלמלא כן אין צורך שהפסוק יאמר זאת. זוהי ריבוי אחד לאחר ריבוי אחר, והכלל הוא שריבוי אחר ריבוי אינו נאמר אלא כדי למעט את היקפו. בדרך זו הפסוק מיעט את המספר המינימלי למזוזת פתח אחת. זהו דבריו של רבי ישמעאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״? זֶה בָּנָה אָב, כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״מְזוּזוֹת״ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב שְׁתַּיִם.
רבי עקיבא אומר: הוכחה זו אינה נחוצה. אלא, כאשר הכתוב אומר: "והכיתם על המשקוף ועל שתי המזוזות" (שמות י"ב:כ"ב), אפשר לטעון שיש מילה מיותרת בפסוק זה, שכן אין צורך שהכתוב יאמר "שתי," שהרי המינימום של מזוזות הוא שתיים. מה משמעות הדבר כאשר הכתוב אומר "שתי"? מכאן נקבע עיקרון שבכל מקום שנאמר "מזוזות," הכוונה היא למזוזה אחת בלבד, אלא אם כן הכתוב מפרש שהוא מתייחס לשתיים מזוזות.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּכְתַבְתָּם״ – יָכוֹל יִכְתְּבֶנָּה עַל הָאֲבָנִים? נֶאֱמַר כָּאן כְּתִיבָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כְּתִיבָה – מָה לְהַלָּן עַל הַסֵּפֶר, אַף כָּאן עַל הַסֵּפֶר.
החכמים לימדו בברייתא: הפסוק אומר: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו:ט). אפשר היה לחשוב שכותבים מזוזהעל האבנים של הפתח. כדי לשלול זאת, לשון של כתיבה נאמרה כאן, לגבי מזוזה, ונאמרה לשון של כתיבה שם. כשם ששם מצוות הכתיבה היא על ספר, כלומר, קלף, כך אף כאן, מזוזה צריכה להיכתב על ספר.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן כְּתִיבָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כְּתִיבָה, מָה לְהַלָּן עַל הָאֲבָנִים, אַף כָּאן עַל הָאֲבָנִים!
הברייתא מציעה: או אולי, לך [קלך] בדרך זו, כלומר, אפשר להציע פירוש אחר: לשון של כתיבה נאמרה כאן, לגבי מזוזה, וכתיבה נאמרה שם, לגבי מצוות כתיבת דברי התורה על אבנים בכניסה לארץ ישראל (דברים כז:ג). כשם ששם, הדברים נכתבים על האבנים עצמן, כך אף כאן, המזוזה צריכה להיכתב על האבנים.
נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין כְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת מִכְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, וְאֵין דָּנִין כְּתִיבָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת מִכְּתִיבָה שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ״.
הברייתא ממשיכה: הבה נראה למה הדבר דומה, כלומר, איזו השוואה נראית מתאימה יותר. אנו לומדים כתיבה שנעשית בכל הדורות, כלומר, של מזוזה, מכתיבה אחרת שנעשית בכל הדורות, אך אין אנו לומדים כתיבה שנעשית בכל הדורות מכתיבה שאינה נעשית בכל הדורות. ועוד, מזוזה חייבת להיכתב בדיו, כפי שנאמר להלן: "ויאמר להם ברוך: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו" (ירמיהו לו:יח).
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַחֲמָנָא אָמַר ״עַל מְזוּזֹת״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ נֵילַף כְּתִיבָה כְּתִיבָה? אָמַר קְרָא ״וּכְתַבְתָּם״ – כְּתִיבָה תַּמָּה, וַהֲדַר ״עַל הַמְּזוּזוֹת״.
רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: התורה הרחמנית אומרת: "על מזוזות," ומכאן שמשתמע כי מזוזה צריכה להיכתב על המזוזות עצמן, ואילו אתה אומר: נלמד גזירה שווה בין "כתיבה" ל"כתיבה," כדי ללמד שכותבים אותה על קלף. מדוע אין הפסוק מתפרש לפי משמעותו הפשוטה? רב אשי אמר לו: הפסוק אומר: "וכתבתם," ומשמעות הדבר שתחילה צריכה להיות כתיבה שלמה, כלומר, הפרשיות המלאות כתובות, ורק לאחר מכן יש לקבוע אותן "על מזוזות" הבית.
וּמֵאַחַר דִּכְתִיב [״וּכְתַבְתָּם״], הַאי גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא לִיכְתְּבַהּ אַאַבְנָא וְלִיקְבְּעַהּ אַסִּיפָּא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: ומכיוון שנאמר: "וכתבתם", שממנו נלמד שהמזוזה צריכה להיכתב תחילה ולאחר מכן להיקבע על מזוזת הפתח, למה לי גזירה שווה זו בין "כתיבה" ל"כתיבה"? הגמרא מסבירה שאלמלא הגזירה השווה, הייתי אומר שיש לכתוב את פרשיות המזוזה על אבן, ולאחר מכן לקבוע את האבן במזוזת הפתח. כדי לשלול זאת, הגזירה השווה מלמדת אותנו שהמזוזה חייבת להיכתב על קלף.
אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִילִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא!
§ המשנה מלמדת: לגבי ארבע הפרשיות שבתפילין, כלומר, שתי הפרשיות הכתובות במזוזה ושתי פרשיות נוספות (שמות יג:א–ט, יא–טז), היעדרותה של כל אחת מהן מונעת את קיום המצווה עם האחרות, והיעדרותה של אפילו אות אחת מונעת את קיום המצווה עם שאר הן. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו שהכללת כל אות היא הכרחית?
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְקוֹצוֹ שֶׁל יוּד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, פְּסוּלָה.
רב יהודה אומר שרב אומר: נחוץ לומר הלכה זו רק כדי ללמד שאפילו היעדרו של הקוץ, כלומר תג קטן, של האות יוד מונע את קיום המצווה. הגמרא שואלת: אבל האם אין זה גם מובן מאליו, שכן האות אינה עשויה כראוי? אלא, יש צורך בכך רק לפי אמירה אחרת שרב יהודה אומר. כפי שרב יהודה אומר שרב אומר: כל אות שאינה מוקפת קלף ריק מכל ארבע רוחותיה, כגון שהדיו שלה מחובר לאות שמעליה, שמתחתיה, שלפניה או שלאחריה, הרי היא פסולה.