והוא היה עושה רווח למעלה ורווח למטה מן הטקסט, ומכין את הפרשיות של המזוזה באופן פתוח, כלומר, היה מתחיל את הפרשה השנייה בשורה שלאחר סיום הפרשה הראשונה. אמרתי לו: רבי, מאיזו סיבה אתה מכין את הפרשיות באופן פתוח, כאשר במגילת תורה אותן פרשיות עצמן נכתבות באופן סתום? אמר לי: מאחר שהפרשיות אינן סמוכות זו לזו בתורה, שכן הפרשה הראשונה היא דברים ו׳:ד׳–ט׳ והשנייה היא דברים י״א:י״ג–כ״א, אני מכין אותן כפרשיות פתוחות.

הגמרא ממשיכה: ורב חננאל אומר שרב אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר. וכי אין זה נכון שרב אמר זאת בנוגע לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר, שאדם מכין את הפרשיות באופן פתוח? דבר זה היה מעורר קושי לשיטתו של רב הונא, תלמידו של רב, שכתב אותן באופן סתום.

הגמרא משיבה: לא; הוא התכוון שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר לגבי הרווח שיש להשאיר מעל ומתחת לטקסט. הגמרא שואלת: וכמה רווח צריך להשאיר? רב מנשיא בר יעקב אומר, ויש אומרים שזה רב שמואל בר יעקב שאומר: שיעור הרווח הוא כמלוא אטבא של סופר [atba], שבה מחזיקים את יריעות הקלף.

אביי אמר לרב יוסף: ואתה, האם אינך סבור שכאשר רב אמר שההלכה היא כדעת רבי שמעון בן אלעזר, הוא התכוון לרווח, ולא לאופן כתיבת הפרשיות? והרי רב סבור שיש לנהוג לפי המנהג הקבוע, וכיום המנהג הרווח הוא לכתוב את פרשיות המזוזה בצורה סתומה.

הגמרא מביאה את המקור שלפיו, לדעת רב, יש לנהוג לפי המנהגים המקובלים. חליצה היא הטקס המשחרר את אלמנתו של אדם שמת ללא ילדים מן החובה להיכנס לייבום עם אחי בעלה המנוח. טקס זה כולל את הסרת הסנדל של היבם מרגלו על ידי האלמנה. רבה דיבר על חשיבות השמירה על המנהגים בהקשר זה, כפי שרבה אומר שרב כהנא אומר שרב אומר: אם אליהו יבוא ויאמר שמבצעים חליצה בנעל, החכמים שומעים לו. אבל אם יאמר שאין לבצע חליצה בסנדל, אין שומעים לו, שכן העם כבר רגיל לבצע חליצהבסנדל.

הגמרא מציגה נוסח נוסף של דברי רב: ורב יוסף אומר שרב כהנא אומר שרב אומר: אם אליהו יבוא ויאמר שאין לבצע חליצה בנעל, החכמים שומעים לו; אם יאמר שאין לבצע חליצה בסנדל, אין שומעים לו, שכן העם כבר רגילים לבצע חליצהבסנדל.

אביי ממשיך: ואנו אומרים, כאשר דנים בנוסחים הללו של דבריו: מהו ההבדל בין שני הנוסחים הללו של דבריו? ההבדל הוא אם מותר להשתמש בנעל לכתחילה. מכל מקום, לפי שתי האמירות רב סבור שיש לנהוג לפי המנהג, והמנהג במקרה זה הוא לכתוב את הפרשיות באופן סתום. אלא, האם אין להסיק מכך שכאשר רב אומר שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר, הוא דיבר על הרווח, ולא על אופן הכנת הפרשיות? הגמרא מאשרת: הסיק מכך שכך הוא נכון.

§ רב נחמן בר יצחק אמר: מצווהלכתחילהלהכין את הפרשיות של מזוזה באופן סתום, אבל אם הכינן באופן פתוח, מותר להשתמש במזוזה. ומה אומר רבי שמעון בן אלעזר כשהוא אומר שרבי מאיר היה מכין את הפרשיות באופן פתוח? כוונתו היא שמותר להכינן אפילו באופן פתוח.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שברייתא תומכת בדעתו: וכן, כשם שאין ממירים תפילין של ראש לתפילין של יד, כך לגבי ספר תורה שבלה וקלף של תפילין שבלה, אין עושים מהם מזוזה על ידי גזירת הפרשיות המתאימות, אף על פי שפרשיות התורה של מזוזה מצויות בהם. דבר זה אסור מפני שאין מורידים את קדושתו של חפץ מדרגה של קדושה חמורה יותר, זו של ספר תורה או תפילין, לדרגה של קדושה קלה יותר, זו של מזוזה. הגמרא מסיקה מברייתא זו: אילו היה מותר להוריד את קדושתו של חפץ מדרגה של קדושה חמורה יותר לדרגה של קדושה קלה יותר, היה אפשר לעשות מזוזה מספר תורה.

הגמרא מסבירה את ההוכחה: אבל מדוע זו ההלכה, כאשר כאן, בספר תורה, הפרשיות ערוכות באופן סתום, ואילו שם, במזוזה, הפרשיות ערוכות באופן פתוח? ברור אפוא שמותר לכתוב מזוזה כשהפרשיות ערוכות באופן הסתום. הגמרא דוחה הוכחה זו: שמא יש להסיק מן הברייתא שאלמלא העובדה שאסור להוריד את קדושתו של חפץ מדרגת קדושה חמורה לדרגת קדושה קלה, היה מותר להשלים שורה אחת או שתיים של מזוזה על ידי תפירת אותן שורות מספר תורה או מקלף של תפילין שהתבלו, אך אין לעשות מזוזה שלמה מיריעה של ספר תורה או מקלף של תפילין, שכן הפרשיות בספר תורה ובתפילין ערוכות באופן הסתום.

הגמרא שואלת שאלה נוספת: הברייתא מציינת שאם היה מותר להפחית את קדושתו של חפץ מדרגת קדושה חמורה לדרגת קדושה קלה, היה אפשר לעשות מזוזה מתפילין. אך האם לא שנינו בברייתא שזו הלכה שנמסרה למשה מסיני, שפרשיות התפילין נכתבות על קלף, השכבה החיצונה של עור הבהמה, ואילו פרשיות המזוזה נכתבות על דוכסוסטוס, השכבה הפנימית, וכשכותבים על קלף, כותבים בצד העור שפנה אל הבשר; וכשכותבים על דוכסוסטוס, כותבים בצד העור שעליו היה שיער? אם כן, כיצד אפשר להשתמש בצדו האחר של העור למזוזה? הגמרא משיבה שדרישה זו של דוכסוסטוס למזוזה נאמרה כמצווה, אך אינה מעכבת.

הגמרא שואלת: והאם לא שנינו בברייתא שאם אדם שינה בין קלף לדוכסוסטוס, הפריט פסול? הגמרא משיבה שברייתא זו מתייחסת לתפילין שאדם כתב על דוכסוסטוס כדרך מזוזה, ולא למזוזה שאדם כתב על קלף. הגמרא מעלה קושי נוסף: והאם לא שנינו בברייתא שאם אדם שינה בין באופן זה ובין באופן ההוא, הרי זה פסול? הגמרא מסבירה שברייתא זו אינה מתכוונת שאדם שינה אם במקרה של תפילין ואם במקרה של מזוזה. אלא, גם אופן זה וגם אופן ההוא מתייחסים לתפילין, ואופן זה הוא מקרה שבו כתב אותן על קלף אך בצד של העור שבו היה שיער, ולא בצד שפנה אל הבשר, ואופן ההוא