האם רבי חנינא אומר שבכל מקום שבו רבי שמעון שזורי שנה הלכהבמשנתנו, ההלכה היא בהתאם לדעתו? אלא, הוא אומר שבכל מקום שבו שנה הלכה, ההלכה היא בהתאם לדעתו, והדבר חל אפילו על ברייתות.

§ רב זעירא אומר כי רב חננאל אומר כי רב אומר: אם קרע בקלף של ספר תורה נמשך לשתי שורות, אפשר לתפור את הקלף כדי להכשיר את הספר, אבל אם הוא נמשך לשלוש שורות, אז אי אפשר לתפור אותו כדי להכשירו. רבה זוטי אמר לרב אשי: זה מה שרבי ירמיה מדפתי אמר בשם רבא: מה שאנו אומרים, שאם הקרע נמשך לשלוש שורות אי אפשר לתפור אותו כדי להכשירו, אנו אומרים זאת רק לגבי יריעות קלף ישנות. אבל במקרה של יריעות קלף חדשות, אין לנו בעיה בכך.

הגמרא מוסיפה: וישן אין משמעו ישן ממש, וחדש אין משמעו חדש ממש. אלא, אותם דפי קלף שאינם מעובדים בעפצים נקראים ישנים ואי אפשר לתופרם, ואילו אותם דפי קלף המעובדים בעפצים נקראים חדשים ואפשר לתופרם. ואמירה זו, שאפשר לתפור את הקלף ולהכשירו, אמורה בתפירה בגיד; אבל אם תופרים את הקלף בחוט [bigradin], הוא אינו מוכשר.

רב יהודה בר אבא שואל: אם הקרע אירע ברווח שבין עמוד אחד לעמוד אחר, אך היה באורך כזה שאילו אירע בתוך עמוד היה מתמשך יותר משלוש שורות, וכן אם הקרע אירע בין שורה אחת לשורה אחרת לרוחב, אך בלי לקרוע דרך אותיות כלשהן, מהי ההלכה? לא נמצאה תשובה, ולפיכך הספק יעמוד ללא הכרעה.

§ רבי זעירי אומר שרב חננאל אומר שרב אומר: מזוזה שכתבוה שתיים על שתיים, כלומר, שתי מילים בכל שורה, כשרה. הועלתה שאלה לפני החכמים: אם כתב שתיים מילים בשורה אחת, ושלוש מילים בשורה שלאחריה, ואחת בשורה שלאחר מכן, מהי ההלכה? רב נחמן בר יצחק אמר: קל וחומר שהיא כשרה, שהרי סידרה כפי שכותבים שירה בספר התורה. שירת הים ששרו בני ישראל על הים לאחר יציאת מצרים כתובה בשורות שאורכן אינו אחיד. הגמרא מקשה מברייתא: אם כתב אותה כפי שכותבים שירה בתורה, או אם כתב שירה בתורה כפי שכותבים אותה, הרי היא פסולה. הגמרא מתרצת: כאשר אותהברייתאנשנית, היא מתייחסת לספר תורה, ולא למזוזה.

נאמר גם על ידי אמוראים: רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן אומר, ויש אומרים שהיה זה רב אחא בר בר חנה שאומר כי רבי יוחנן אומר: לגבי מזוזה שאדם הכין עם שתי מילים בשורה אחת, ושלוש מילים בשורה שלאחריה, ומילה אחת בשורה שלאחר מכן, הרי היא כשרה, ובלבד שלא יכין אותה כמו צורה של אוהל, כלומר, בהרחבה הדרגתית של השורות, החל משורה של מילה אחת, אחר כך שורה של שתי מילים ואז שורה של שלוש, ובלבד שלא יכין אותה כמו צורה של זנב, בקיצור הדרגתי של השורות, משלוש מילים לשתיים לאחת.

§ רב חסדא אומר: כותבים את שתי המילים האחרונות של מזוזה, על הארץ, שמשמען "מעל הארץ" (דברים יא:כא), לבדן בשורה האחרונה, בלי המילה הקודמת. החכמים נחלקו כיצד עושים זאת. יש אומרים שכותבים ביטוי זה בסוף השורה האחרונה, ויש אומרים שכותבים אותו בתחילת השורה האחרונה.

הגמרא מסבירה את מחלוקתם: מי שאומר שכותבים זאת בסוף השורה האחרונה מפרש את הפסוק: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ," באופן דומה לפסוק: "כי כגבוה שמים על הארץ" (תהילים קג:יא). לפיכך, אם כותבים "על הארץ" בסוף השורה האחרונה, הוא יהיה כראוי מתחת למונח "השמים" שבסוף השורה הקודמת. ומי שאומר שכותבים זאת בתחילת השורה האחרונה מסביר את הביטוי "כימי השמים על הארץ" במשמעות: כשם שהשמים רחוקים מן הארץ. לפיכך, אם כותבים "על הארץ" בתחילת השורה האחרונה, הוא רחוק מן המונח "השמים" שבסוף השורה הקודמת.

רבי חלבו אמר: ראיתי את רב הונא כורך מזוזה כתובה מן המילה אחד עד המילה שמע, כלומר, גולל אותה משמאל לימין, שכן הפסוק הראשון הכתוב במזוזה הוא: "שמע [שמע] ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד [אחד]" (דברים ו:ד). והוא הכין את שתי הפרשיות של המזוזה באופן סתום, כלומר, התחיל את הפרשה השנייה (דברים יא:יג–כא) באותה שורה שבה סיים לכתוב את הפרשה הראשונה (דברים ו:ד–ט).

הגמרא מעלה קושיה מברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אמר: רבי מאיר היה כותב מזוזהעל דוכסוסטוס, השכבה הפנימית של עור בהמה, ולא על קלף, שהוא מן השכבה החיצונית, והיה מכין אותה כמו עמוד של ספר תורה, כלומר, ארוכה וצרה.