אַשִּׁידָּה, דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נִמְדֶּדֶת מִבִּפְנִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִבַּחוּץ, וּמוֹדִים אֵלּוּ וְאֵלּוּ שֶׁאֵין עוֹבִי הָרַגְלַיִם וְעוֹבִי הַלְּבִזְבְּזִין נִמְדָּד.
שהצהרתו של רבי חנינא הייתה בנוגע לתיבה, כפי שלמדנו במשנה (כלים יח:א): תיבת עץ שהיא גדולה דיה להכיל ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, שכן שוב אינה נחשבת כלי. בקביעת קיבולה, בית שמאי אומרים שמודדים אותה מבפנים, ובית הלל אומרים שמודדים אותה מבחוץ, כך שנפח דפנות התיבה עצמן נכלל במדידה. וגם בית שמאי וגם בית הלל מודים שנפח הרגליים ונפח השפות [הלבזבזין] אינם נמדדים.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מוֹדִים שֶׁעוֹבִי הָרַגְלַיִם וְעוֹבִי הַלְּבִזְבְּזִין נִמְדָּד, וּבֵינֵיהֶן אֵין נִמְדָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלַיִם גְּבוֹהוֹת טֶפַח – אֵין בֵּינֵיהֶן נִמְדָּד, וְאִם לָאו – בֵּינֵיהֶן נִמְדָּד.
רבי יוסי אומר: מודים הם שנפח הרגליים ונפח השפות נמדדים, אך החלל התחום בין השפות והרגליים אינו נמדד. רבי שמעון שזורי אומר: אם הרגליים היו בגובה טפח אחד, אז החלל בין הרגליים אינו נמדד, שכן למקום יש חשיבות עצמאית, אבל אם החלל אינו בגובה טפח אחד, החלל בין הרגליים נמדד כחלק מן התיבה. ועל עניין זה אמר רבי חנינא שההלכה היא כדעת רבי שמעון שזורי.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַיַּיִן, דִּתְנַן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַדְּבָשׁ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיָּיִן. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יַיִן לָא? אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: יָיִן.
רב נחמן בר יצחק אמר שדבריו של רבי חנינא היו לגבי יין, כפי ששנינו במשנה (טהרות ג:ב): רבי מאיר אומר: שמן, דוגמה לנוזל, שנטמא, לעולם נחשב כבעל טומאה ראשונה, אפילו אם בא במגע עם דבר שהיה טמא בטומאה שנייה, שלפי ההלכות הרגילות של טומאה וטהרה היה צריך להביאו לידי טומאה שלישית. וחכמים אומרים שזו ההלכהאפילו לגבי דבש. רבי שמעון שזורי אומר: זו ההלכהאפילו לגבי יין. הגמרא שואלת: מכאן משתמע, האם נאמר שהתנא הראשון סבור שיין אינו נחשב לנוזל? אלא, אמור כך: רבי שמעון שזורי אומר: יין נחשב לנוזל, אבל שמן ודבש אינם.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי: פַּעַם אַחַת נִתְעָרֵב לִי טֶבֶל בְּחוּלִּין, וּבָאתִי וְשָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי טַרְפוֹן, וְאָמַר לִי: לֵךְ קַח לְךָ מִן הַשּׁוּק וְעַשֵּׂר עָלָיו.
§ הגמרא מביאה אמירה נוספת של רבי שמעון שזורי: שנויה בברייתא שרבי שמעון שזורי אמר: פעם אחת, התבואה שלי שלא הופרשו ממנה מעשרות התערבה עם כמות גדולה יותר של תבואה חולין, כלומר, תבואה שכבר עושרה, ובאתי ושאלתי את רבי טרפון כיצד עליי להפריש מעשרות מן התבואה שלא עושרה, שהתערבה עם התבואה המעושרת. והוא אמר לי: לך וקח מן השוק תבואה שספק אם עושרה, שחייבת בהפרשת מעשרות מדברי חכמים, והפרש ממנה מעשרות עבור התבואה שלא עושרה, המעורבת עם התבואה המעושרת.
קָסָבַר דְּאוֹרָיְיתָא בְּרוּבָּא בָּטֵל, וְרוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִים הֵן, וְהָוֵה לֵיהּ כְּתוֹרֵם מִן הַפְּטוּר עַל הַפְּטוּר.
הגמרא מסבירה: רבי טרפון סבור כי לפי דין תורה המיעוט של תוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות בטל ברוב של תוצרת שהופרשו ממנה מעשרות, ולכן הוא פטור ממעשרות; ורק מדברי חכמים אינו בטל, וחייבים להפריש ממנו מעשרות. וכן, נוסף על כך, הוא סבור כי רוב מי שאינם נאמנים בענייני מעשרות [עמי הארץ] אכן מפרישים מעשרות, ובמקרה כזה לפי דין תורה אין חובה להפריש מעשרות מתוצרת שנקנתה בשוק. ולכן, אם רבי שמעון שזורי מקבל תוצרת מעם הארץ, הוא נחשב לפי דין תורה כמפריש מעשרות מן הפטור על הפטור, בעוד שכל התוצרת חייבת במעשרות מדברי חכמים.
וְלֵימָא לֵיהּ: ״לֵךְ קַח מִן הַגּוֹי״, קָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהָוֵה לֵיהּ מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר.
הגמרא מציעה: אבל יאמר רבי טרפון לו: לך וקח תבואה מגוי. מאחר שהיא פטורה ממעשרות מדין תורה אך חייבת במעשרות מדברי חכמים, הוא יכול אז להפריש מעשרות מתבואה זו עבור התבואה שלא עושרה ושנתבטלה בתבואה המעושרת. הגמרא מסבירה: רבי טרפון סבור כי אין קניין לגוי בקרקע בארץ ישראל להפקיע את קדושת הארץ, ובכך להוציאה מן החיוב לעשר את תבואתה. ולכן, אילו רבי שמעון שזורי היה לוקח תבואה מגוי, היה נחשב כמי שמפריש מעשרות מתבואה החייבת במעשרות מדין תורה על תבואה פטורה, ודבר זה אסור.
אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ קַח מִן הַגּוֹי״, קָסָבַר יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהָוֵה לֵיהּ מִן הַפְּטוּר עַל הַפְּטוּר.
יש מי שאומרים שרבי טרפון אמר לו: לך וקח תבואה מגוי והפרש ממנה מעשרות עבור התבואה שלא עושרה, המעורבת ברוב של תבואה מעושרת. בהתאם לכך, רבי טרפון סבור כי לגוי יש קניין בקרקע בארץ ישראל כדי להפקיע את קדושת הארץ, ובכך להוציאה מן החיוב לעשר את תבואתה. ולכן, אם רבי שמעון שזורי לוקח תבואה מגוי, הרי הוא נחשב, על פי דין תורה, כמי שמפריש מעשרות מן הפטור על הפטור, בעוד שכל זה חייב במעשרות מדברי חכמים.
וְלֵימָא לֵיהּ: ״קַח מֵהַשּׁוּק״, קָסָבַר: אֵין רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין.
הגמרא מציעה: אבל יאמר רבי טרפון לו: לך וקח תוצרת מאת עם הארץ בשוק והפרש ממנה מעשרות עבור התוצרת המעורבת שלא הופרשו ממנה מעשרות. הגמרא מסבירה: רבי טרפון סבור כי רוב עמי הארץ אינם מפרישים מעשרות, ובמקרה כזה הוא נחשב כמפריש מעשרות מתוצרת שחייבת במעשרות מדין תורה עבור תוצרת פטורה.
שְׁלַח לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְרַב פָּפָּא: הָא דְּאָמַר רָבִין בַּר חִינָּנָא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, אַף בְּנִתְעָרֵב לֵיהּ טֶבֶל בְּחוּלִּין?
רב יימר בר שלמיא שלח את השאלה הבאה לרב פפא: אותו דבר שרבין בר חיננא אמר שעולא אומר שרבי חנינא אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון שזורי, ויתרה מזו, בכל מקום שבו רבי שמעון שזורי שנה הלכה, ההלכה היא בהתאם לדעתו, האם זה נאמר אפילו לגבי המקרה של מי שתבולו נתערב בחולין, כלומר, תבואה מעושרת, או שרבי חנינא התכוון רק למקרים שבהם רבי שמעון שזורי אמר את דעתו במשנה, אך לא בברייתא?
אֲמַר לֵיהּ: אִין, אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי מָר זוּטְרָא, קָשֵׁי בַּהּ רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: פְּשִׁיטָא!
רב פפא אמר לו: כן, ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון שזורי אפילו בנוגע לתבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות שהתערבבה יחד עם תבואה שהופרשו ממנה מעשרות. רב אשי אמר: מר זוטרא אמר לי: רבי חנינא מסורא העלה קושיה על כך: וכי אין זה מובן מאליו?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria