הגמרא מסיימת את ההוכחה מן הפסוק: והאם לגבי מנחת נדבה מותר לשנות מסדרהּ לכתחילה? ברור שאין לעשות כן. בהתאם לכך, אם אחת מעבודות המנחה נעשתה לשם מנחה אחרת, עדיין אסור לעשות איזו משאר עבודותיה שלא כהלכה.

§ המשנה מלמדת שכל מנחות שקומץ מהן ניטל שלא לשמן כשרות להקרבה, אך אינן מוציאות את הבעלים ידי חובתם. הגמרא מציעה: נאמר שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שכן שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: כל המנחות שקומץ מהן ניטל שלא לשמן כשרות להקרבה והן אף מוציאות את הבעלים ידי חובתם.

הברייתא ממשיכה: לעומת זאת, בהמות מוקדשות שנשחטו שלא לשמן אינן מקיימות את חובת הבעלים, שכן מבחינה זו מנחות אינן דומות לזבחים שנשחטו. ההבדל הוא שכאשר קומץ אדם ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, אופן הכנתה מוכיח כי היא למעשה לשם מנחת מחבת, שכן שתי המנחות שונות במראיהן. וכן, לגבי מנחה חרבה, כגון מנחת חוטא, שאין בה שמן, שנקמצה לשם מנחה בלולה בשמן, אופן הכנתה מוכיח כי היא לשם מנחה חרבה, ולכן מתעלמים מכוונתו הפסולה של האדם.

אך בנוגע לקרבנות הנשחטים אין הדבר כן, שכן יש אופן אחד של שחיטה לכל הקרבנות, ואופן אחד של זריקת הדם לכל הקרבנות, ואופן אחד של קבלת הדם לכל הקרבנות. מאחר שההבחנה בין הקרבנות הנשחטים נקבעת רק באמצעות הכוונה, מי שמקריב קרבן בהמה שלא לשמו אינו יוצא ידי חובת הבעלים. רבי שמעון חולק לכאורה על התנא של המשנה בשני עניינים: ראשית, הוא טוען שאם קומץ מנחה ניטל שלא לשמה, הדבר מוציא את הבעלים ידי חובתם, ואילו המשנה מלמדת שאין החובה מתקיימת. שנית, רבי שמעון אינו מבחין בין מנחת חוטא או מנחת קנאות לבין שאר סוגי המנחות.

הגמרא מעירה: זה מסתדר היטב, כלומר, ניתן להסביר את המשנה בהתאם לדעתו של רבי שמעון, לפי רב אשי, שאומר (ג ע"ב), ביישוב שתי אמירות סותרות לכאורה של רבי שמעון: כאן, במקום שבו רבי שמעון אומר שמנחתו כשרה ויוצא בה בעליה ידי חובתו, הוא מתייחס למקרה שבו אדם אומר שהוא קומץ ממנחת מחבת לשם מרחשת, כלומר, הוא מזכיר רק את הכלי, ולא את סוג המנחה. לעומת זאת, שם, במקום שבו רבי שמעון אומר שהמנחה אינה מוציאה את בעליה ידי חובתו, הוא מתייחס למקרה שבו אדם אומר שהוא קומץ ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת.

לפיכך, ניתן להסביר כי המשנה היא מתייחסת למקרה שבו אדם קומץ מנחת אחת לשם מנחה אחרת, ולכן אין בכך כדי לצאת ידי חובת הבעלים. אך לפי דבריהם של רבה ורבא, שיישבו את הסתירה בדרך אחרת, מה ניתן לומר?

הגמרא מפרטת: ואם תאמר שהסתירה שעליה עמד רב אשי מיושבת כפי שרבה מתרץ, יש בכך קושי. רבה יישב את הסתירה כך: כאן, במקום שרבי שמעון אומר שמנחת הקרבן מקיימת את חובת הבעלים, הוא מתייחס לשינוי קודש, כלומר, היא הוקרבה לשם סוג אחר של מנחה, ואילו שם, במקום שרבי שמעון אומר שאין היא מקיימת את חובת הבעלים, הוא מתייחס לשינוי בעלים, למשל, מנחתו של ראובן הוקרבה לשם שמעון.

הגמרא מסבירה שהסיבה שזה מעורר קושי היא שאם מקבלים את יישובו של רבה, כיצד ניתן להסביר את המשנה בהתאם לדעתו של רבי שמעון? המשנה עוסקת בבירור במקרה של שינוי קדושה, כפי שהיא מלמדת: כיצד נעשים טקסים אלה לשמן ולאחר מכן שלא לשמן, באופן שהקרבן אינו מוציא את הבעלים ידי חובתם? מדובר במקרה שבו בתחילה קמץ לשם מנחת חוטא ולאחר מכן לשם מנחת נדבה. זהו שינוי הכרוך בסוג אחר של מנחה.

ולחלופין, אם תאמר שהסתירה שבה עוסק רב אשי מיושבת כפי שרבא מתרץ, גם זה מעורר קושי. רבא יישב את הסתירה כך: כאן, במקום שרבי שמעון אומר שמנחתו ממלאת את חובת הבעלים, הוא מתייחס למקרה שבו קומץ אדם מתוך מנחה לשם מנחה אחרת, ואילו שם, במקום שרבי שמעון אומר שאין היא ממלאת את חובת הבעלים, הוא מתייחס למקרה שבו קומץ אדם מתוך מנחה לשם זבח שנשחט.

הגמרא מסבירה שאם מקבלים את יישובו של רבא, המשנה אינה יכולה להיות בהתאם לדעתו של רבי שמעון: המשנה עוסקת במקרה שבו אדם קומץ מתוך מנחה לשם מנחה אחרת, כפי שהיא מלמדת: כיצד נעשות עבודות אלו שלא לשמן ולשמן? זהו מקרה שבו אדם קמץ לשם מנחת נדבה ולאחר מכן לשם מנחת חוטא. הגמרא מסיקה: אלא שלפי היישובים שהציעו רבה ורבא, ברור שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון.

§ הגמרא מצטטת את הברייתא שהיא הבסיס לסתירה הנראית בין דבריו של רבי שמעון, שנזכרה בדיון הקודם: ומקשה חכם סתירה מאמירה אחת של רבי שמעון ומאמירה אחרת של רבי שמעון, כפי ששנוי בברייתא: רבי שמעון אומר שהפסוק הכתוב לגבי מנחה: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו:י), מלמד שיש מנחות שדינן כמו חטאת, ויש שדינן כמו אשם.

רבי שמעון מפרט: ההלכה בנוגע למנחת חוטא היא כמו זו של חטאת. לכן, אם אדם קמץ ממנה שלא לשמה, היא פסולה, ממש כמו חטאת שנשחטה שלא לשמה. לעומת זאת, ההלכה בנוגע למנחת נדבה היא כמו זו של אשם. לכן, אם אדם קמץ ממנה שלא לשמה, היא כשרה, כמו אשם שנשחט שלא לשמו.

רבי שמעון מוסיף: וגם מנחת נדבה היא כמו אשם גם מבחינה אחרת: כשם שאשם הוא כשר אך אינו מרצה, כלומר, אינו ממלא את חובת הבעלים, כך גם מנחת נדבה היא כשרה אך אינה מרצה. רבי שמעון כאן לכאורה סותר את פסיקתו שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן ממלאות את חובת הבעלים.

רבא אמר ליישוב סתירה זו: אין זה קשה. כאן, במקום שבו רבי שמעון אומר שמנחת הקרבן מקיימת את חובת הבעלים, הוא מתייחס לשינוי קודש, כלומר, היא הוקרבה לשם סוג אחר של מנחה; ואילו שם, במקום שבו הוא אומר שאין היא מקיימת את חובת הבעלים, הוא מתייחס לשינוי בעלים, למשל, מנחתו של ראובן הוקרבה לשם שמעון.

אביי אמר לרבה: כעת שקול, העובדה שהרחמן פוסל מנחה מחמת כוונה פסולה נלמדת מן ההשוואה של המנחות לחטאות ולאשמות בתורה. אם כן, מה ההבדל מבחינתי אם היה שינוי קודש, ומה ההבדל מבחינתי אם היה שינוי בעלים? במקרה של אשם, כל אחד מן השינויים הללו מונע ממנו למלא את חובת הבעלים.

רבא אמר לאביי: הטענה כי אופן הכנתו מוכיח את כוונתו של אדם, שאותה אומר רבי שמעון כדי להסביר מדוע קורבנות נפסלים מחמת כוונה פסולה, היא מבוססת על סברה, שכן רבי שמעון מפרש את הטעם שמאחורי המצווה בפסוק ומסיק מסקנות הלכתיות על סמך פירוש זה.

רבה ממשיך: יש לכך חשיבות, שכן רבי שמעון סבור כי הרחמן פוסל כוונה פסולה שאינה ניכרת כשקרית, כלומר, כאשר הכוונה אינה עומדת בסתירה ברורה לעבודות הקרבן שנעשו. הכוונה להקריב קרבן לשם בעלים אחרים אינה כוללת שינוי בעבודות הקרבן, ולכן היא פוסלת את הקרבן. הרחמן אינו פוסל כוונה פסולה הניכרת כשקרית וסותרת את עבודות הקרבן שנעשו; למשל, אם אדם קומץ ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, שכן החומר השונה עצמו מעיד שזו מנחת מחבת.

הגמרא מונה כמה שאלות בנוגע לאמירתו של רבה, שלגביהן היא מביאה סימן: עולה, עולה, נמלקה ונסחטה, חטאת העוף, קודשי קודשים, קודשים קלים.

הגמרא שואלת תחילה: אבל אם כן, שרק כוונה שאינה שקרית באופן ניכר פוסלת קרבן, אם כן במקרה של עולת העוף שמלק את עורף צווארה מעל חוט הסיקרא המחלק בין החצי העליון והחצי התחתון של המזבח לשם חטאת העוף, היה צריך לרצות לפי רבי שמעון. הטעם הוא שהמעשים שנעשו בה מוכיחים שהיא עולת העוף. שהרי אילו הייתה באמת חטאת העוף, היה עושה את המליקה למטה מחוט הסיקרא כשהוא עומד לצד המזבח. ואף על פי כן, רבי שמעון מסכים לדין המשנה (Zevaḥim 64b) שקרבן עוף זה אינו מוציא את בעליו ידי חובתו.

הגמרא דוחה זאת: האם יש לומר שמקרה של חטאת העוף שנמלקה למעלה מן הקו האדום אינו אפשרי? והרי אמר האדון: המליקה של חטאת העוף שנעשית בכל מקום על המזבח היא כשרה בדיעבד? בהתאם לכך, אין הבדל ניכר בין המליקה של עולת העוף לבין המליקה של חטאת העוף, ולכן חובת הבעלים אינה מתמלאת.

הגמרא מעלה קושי נוסף: אם כוונה שקרית הניכרת לעין אינה פוסלת קרבן, אזי עולת העוף שבה כהן מיצה את דמה למעלה מן החוט האדום לשם חטאת העוף צריכה לרצות, שכן המעשים שנעשו בה מוכיחים שהיא עולת העוף. שהרי אילו הייתה למעשה חטאת העוף, היה עושה את המעשה הנדרש של אחיזת גוף העוף והזאה של דמו למטה מן החוט האדום, במקום למצות את דמו למעלה מאותו חוט.