מַתְנִי׳ כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.
משנה: כאשר אדם מביא מנחת מאכל למקדש, הכהן קומץ ממנה מלוא קומצו, מניח את הקומץ בכלי שרת, מוליכו אל המזבח ושורפו. באותו שלב, השיריים מותרים לכהנים לאכילה והבעלים יצא ידי חובתו. בהקשר זה מלמדת המשנה: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן אלא לשם מנחה אחרת כשרות לקרבן. אלא שקרבנות אלה לא עלו לבעלים לשם חובה, ולכן עליו להביא קרבן אחר. זהו ההלכה לגבי כל המנחות חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, המובאת כחלק מטקסה של אישה שבעלה חושד בה כי נטמאה [סוטה]. במקרים אלה, אם הכהן קמץ שלא לשמה, הקרבן פסול.
מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בִּכְלִי וְהָלַךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – פְּסוּלוֹת.
באשר למנחת חוטא ומנחת קנאות שמהן הכהן קמץ שלא לשמן, או שנתן מהן קומץ בכלי, או הוליך את הקומץ אל המזבח, או הקטיר את הקומץ על המזבח, שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן, הרי הן פסולות.
כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.
המשנה מפרטת: כיצד נעשים טקסים אלה לשמן ולא לשמן? במקרה שאדם קמץ את הקומץ בשתי כוונות: לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה. כיצד נעשים טקסים אלה שלא לשמן ולשמן? במקרה שאדם קמץ את הקומץ בשתי כוונות: לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא.
גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא ״אֶלָּא״? לִיתְנֵי: וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה!
גמרא: המשנה מלמדת: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן אלא לשם מנחה אחרת כשרות להקרבה, אך מנחות אלו לא יצאו בהן ידי חובת הבעלים. הגמרא שואלת: למה לי שהמשנה תלמד: אבל מנחות אלו לא [אלאשלא] יצאו בהן ידי חובת הבעלים? שתלמד בפשטות: והן לא [ולא] יצאו ידי חובת הבעלים. מה מוסיפה המילה אלא?
הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לַבְּעָלִים הוּא דְּלֹא עָלוּ לְשׁוּם חוֹבָה, הָא מִנְחָה גּוּפַהּ כְּשֵׁרָה, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹיֵי, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אָסוּר לִזְרוֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
הגמרא משיבה: בהוספת מילה זו, המשנה מלמדת אותנו שהחיסרון היחיד של הקרבנות הללו הוא שהם לא יצאו ידי חובת הבעלים; אך המנחה עצמה היא כשרה ועדיין אסור לשנות מן הסדר של תהליך הקרבתה. לדוגמה, אם קמץ הוסר ממנחה שלא לשמה, אסור גם להקטירו שלא לשמה. הלכה זו היא בהתאם לדבריו של רבא, שכן רבא אומר: לגבי עולה שאדם שחט שלא לשמה, עדיין אסור לזרוק את דמה על המזבח שלא לשמה.
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: מִשּׁוּם דִּמְשַׁנֵּי בַּהּ, כֹּל הָנֵי לִישַׁנֵּי בָּהּ וְנֵיזִיל?
הגמרא מוסיפה: אם תרצה, אמור סברה לתמוך באמירה זו; ואם תרצה, הבא פסוק כהוכחה. הגמרא מפרטת: אם תרצה, אמור סברה: וכי רק מפני שסטה מן הסדר בה בקרבן פעם אחת, בנטילת הקומץ, יעלה על הדעת שימשיך לסטות מן הסדר בכל שאר עבודות הקרבן? סטייה אחת אינה מצדיקה סטיות נוספות.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה״, נְדָבָה? נֶדֶר הוּא! קָרֵי לֵיהּ נֶדֶר וְקָרֵי לֵיהּ נְדָבָה! אֶלָּא, אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֶדֶר, וְאִם לָאו – יְהֵא נְדָבָה.
ואם תרצה, הבא פסוק: “מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ; כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ נְדָבָה לַיהוה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ” (דברים כג:כד). הגמרא מנתחת את הפסוק: וכי נדבה היא? נדר היא. מדוע הפסוק תחילה קורא לה נדר ולאחר מכן קורא לה נדבה? אלא, הפסוק מלמד שאם פעלת בהתאם למה שנדרת, כלומר, אם הקרבת את הקרבן לשמו, יצאת ידי חובת נדרך; אבל אם לא פעלת בהתאם לנדרך, אין הוא מוציא ידי החובה שחלה מכוח הנדר, וייחשב נדבה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria