אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּהֵ״י דְּ״הָעָם״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִם (מִשְׁתַּיַּיר) [נִשְׁתַּיֵּיר] בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל.
הייתה רגל ה־אות ה״א בתוך המונח: "העם [ha’am]" (שמות יג:ג), כתובה בתפילין שלו, קטועה על ידי נקב. הוא בא לפני חתנו רבי אבא כדי לברר את ההלכה. רבי אבא אמר לו: אם נותר ב־רגל המחוברת לגג האות כשיעור אות קטנה, כלומר האות יוד, הרי היא כשרה. אבל אם לא, היא פסולה.
רָאמֵי בַּר תַּמְרֵי, דְּהוּא חֲמוּהּ דְּרָמֵי בַּר דִּיקּוּלֵי, אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּוָי״ו דְּ״וַיַהֲרֹג״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי יָנוֹקָא דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ – אִי קָרֵי לֵיהּ ״וַיַּהֲרֹג״ כָּשֵׁר, אִי לָא – ״יֵהָרֵג״ הוּא, וּפָסוּל.
הגמרא מספרת: רמי בר תמרי, שהיה חותנו של רמי בר דיקולי, היה לו הרגל של האות ו בתוך המילה: "וַה' הָרַג [vayaharog]" כל בכור" (שמות יג:טו), הכתובה בתפיליו, קטועה מחמת נקב. הוא בא לפני רבי זירא כדי לברר את ההלכה. רבי זירא אמר לו: לך הבא תינוק שאינו חכם ואינו טיפש, אלא בינוני בדעתו; אם הוא קורא את המילה כ"וַה' הָרַג [vayaharog]" הרי זה כשר, שכן למרות הנקב האות עדיין נראית כו. אבל אם לא, הרי זה כאילו המילה הייתה: יֵהָרֵג [yehareg], כתובה בלא האות ו, והרי זה פסול.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילִּין תִּילִּין שֶׁל הֲלָכוֹת.
§ רב יהודה אומר שרב אומר: כאשר משה עלה למרום, הוא מצא את הקדוש ברוך הוא יושב וקושר כתרים על האותיות של התורה. משה אמר לפני האל: ריבונו של עולם, מי מעכב בעדך מלתת את התורה בלי התוספות הללו? האל אמר לו: יש אדם שעתיד להיות נולד לאחר כמה דורות, ועקיבא בן יוסף הוא שמו; והוא עתיד לדרוש מכל וקוץ וקוץ של הכתרים הללו תילי תילים של הלכות. למענו יש להוסיף את הכתרים לאותיות התורה.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵן אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לָהֶן: ״הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי״, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ.
משה אמר לפני אלוהים: ריבונו של עולם, הראהו לי. אלוהים אמר לו: חזור לאחוריך. משה הלך וישב בסוף השורה השמינית בבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין מה הם אומרים. כוחו תש, שכן חשב שידיעתו בתורה חסרה. כאשר רבי עקיבא הגיע אל הדיון בעניין אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך דבר זה? רבי עקיבא אמר להם: זו הלכה שנמסרה למשה מסיני. כששמע משה זאת, נתיישבה דעתו, שכן גם זה היה חלק מן התורה שעתיד היה לקבל.
חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי.
משה שב ובא לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם גדול כזה ואף על פי כן אתה עדיין בוחר לתת את התורה על ידי. למה? הקדוש ברוך הוא אמר לו: שתוק; כך עלה במחשבה לפניי. משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הראית לי את תורתו של רבי עקיבא, עכשיו הראני את שכרו. הקדוש ברוך הוא אמר לו: חזור למקום שהיית בו. משה חזר וראה שהיו שוקלים את בשרו של רבי עקיבא במקולין [bemakkulin], כאשר רבי עקיבא עונה למוות בידי הרומאים. משה אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזה שכרה? הקדוש ברוך הוא אמר לו: שתוק; כך עלה במחשבה לפניי.
אָמַר רָבָא: שֶׁבַעה אוֹתִיּוֹת צְרִיכוֹת שְׁלֹשָׁה זִיּוּנִין, וְאֵלּוּ הֵן: שעטנ״ז ג״ץ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְהוּ לְסָפְרֵי דַּוְוקָנֵי דְּבֵי רַב, דְּחָטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י.
§ הגמרא ממשיכה בדיונה על הכתרים שעל אותיות התורה: רבא אומר: שבע אותיות צריכות שלושה כתרים [זיונין], ואלו הן האותיות שין, עין, טית, נון, זין; גימל וצדי. רב אשי אומר: ראיתי שהסופרים המדקדקים של בית המדרש של רב היו עושים קו דמוי גבנון על גגה של האות חית והיו תולים את הרגל השמאלית של האות הא, כלומר, היו מקפידים שלא תהיה מחוברת לגג האות.
חׇטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, כְּלוֹמַר: חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב ״בִּטְחוּ בַּייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים״? אֲמַר לֵיהּ: כָּל הַתּוֹלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי לוֹ מַחְסֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
רבא מסביר: היו עושים תג דמוי גבנון על גגה של האות ח כאילו כדי בכך לומר: הקדוש ברוך הוא, חי [ḥai] ברומי היקום. והיו תולים את הרגל השמאלית של האות ה, כפי שרבי יהודה נשיאה שאל את רבי אמי: מה פירוש מה שנכתב: "בטחו בה' עדי עד, כי ביה ה' צור עולמים" (ישעיהו כו:ד)? רבי אמי אמר לו: כל מי ששם את מבטחו בקדוש ברוך הוא, יהיה לו הוא למחסה בעולם הזה ובעולם הבא. לכך נרמז במילה "עולמים", שיכולה גם להיות במשמעות: עולמות.
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב ״בְּיָהּ״ וְלָא כְּתִיב ״יָהּ״?
רבי יהודה נשיאה אמר לרבי אמי: לא שאלתי על המשמעות המילולית של הפסוק; זהו מה שמעורר קושי עבורי: מה שונה באותו שנכתב: "כי ביה ה׳ [beYah]," ולא נכתב: כי ה׳ [Yah]?
כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִילְעַאי: אֵלּוּ שְׁנֵי עוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד בְּהֵ״י וְאֶחָד בְּיוֹ״ד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י, אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּהֵ״י.
רב אשי השיב: זהו כפי שלימד רבי יהודה ברבי אלעאי: הפסוק "כי ביה ה' צור עולמים" מובן כך: המונח "צור עולמים" יכול גם להתפרש כבורא עולמות. אותיות אלו יוד והי המרכיבות את המילה יה מתייחסות אל שני העולמות שהקדוש ברוך הוא ברא; אחד ב-[ב] האות הי ואחד ב-[ב] האות יוד. ואיני יודע אם העולם הבא נברא ב-אות יוד והעולם הזה נברא ב-אות הי, או שמא העולם הזה נברא ב-אות יוד והעולם הבא נברא ב-אות הי.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״, אַל תִּקְרֵי ״בְּהִבָּרְאָם״ אֶלָּא: בְּהֵ״י בְּרָאָם.
כאשר הפסוק אומר: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם [בהיבראם]" (בראשית ב:ד), אל תקרא אותו כ-בהיבראם, במשמעות: כאשר נבראו; אלא, קרא אותו כ-בה״א בראם, במשמעות: הוא ברא אותם באות ה. פסוק זה מדגים שהשמים והארץ, כלומר העולם הזה, נבראו באות ה, ולכן העולם הבא ודאי נברא באות י.
וּמִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י? מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאַכְסַדְרָה, שֶׁכׇּל הָרוֹצֶה לָצֵאת יֵצֵא. וּמַאי טַעְמָא תַּלְיָא כַּרְעֵיהּ? דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעַיְּילִי לֵיהּ.
ומאיזו סיבה נברא העולם הזה דווקא באות ה״א? זה מפני שהאות ה״א, שהיא פתוחה מלמטה, יש לה מראה דומה לאכסדרה, הפתוחה מצד אחד. והיא רומזת לעולם הזה, שכל מי שרוצה לצאת יכול לצאת, כלומר, לכל אדם יש היכולת לבחור לעשות רע. ומה הטעם שהרגל השמאלית של האות ה״א תלויה, כלומר, אינה מחוברת לגג האות? זה מפני שאם אדם שב בתשובה, מכניסים אותו חזרה פנימה דרך הפתח שלמעלה.
וְלִיעַיֵּיל בְּהָךְ, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִטָּהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ. וּמַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תָּאגָא? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר – אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ קֶשֶׁר.
הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא יניחו לו להיכנס דרך אותה דרך עצמה שבה יצא? הגמרא משיבה: דבר זה לא יועיל, שכן אדם זקוק לסיוע מן השמים כדי לשוב בתשובה, בהתאם לדבריו של ריש לקיש. שכן ריש לקיש אומר: מה פירושו של מה שנכתב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג:לד)? לגבי מי שבא כדי להיטהר, מסייעים לו מן השמים, כפי שנאמר: "ולענוים יתן חן". לגבי מי שבא להיטמא, פותחים לו פתח לעשות כן. הגמרא שואלת: ומה הטעם שהאות היש לה כתר על גגה? הגמרא משיבה: הקדוש ברוך הוא אומר: אם חוטא חוזר, ושב מחטאו, אני קושר לו כתר מלמעלה.
מִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מוּעָטִים. וּמִפְּנֵי מָה כָּפוּף רֹאשׁוֹ? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ כָּפוּף רָאשֵׁיהֶם מִפְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶן, שֶׁאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה.
הגמרא שואלת: מאיזו סיבה נברא העולם הבא דווקא באות יוד, האות הקטנה ביותר באלפבית העברי? הגמרא משיבה: זה מפני שהצדיקים של העולם הם כה מעטים. ומאיזו סיבה הצד השמאלי של חלקה העליון של האות יודכפוף כלפי מטה? זה מפני שהצדיקים שנמצאים בעולם הבא מרכינים את ראשיהם בבושה, שכן מעשיו של האחד אינם דומים למעשיו של האחר. בעולם הבא יתברר שחלק מן הצדיקים הם בעלי מדרגה גדולה יותר מאחרים.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי אָמַר רַב בִּסְפָרִים, וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ. חֲדָא, הָא דְּאָמַר רַב: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעִיּוֹת בְּכׇל דַּף וָדַף – יְתַקֵּן, שָׁלֹשׁ – יִגָּנֵז.
§ רב יוסף אומר: רב קובע את שני העניינים הללו בנוגע למגילות, ובכל אחד מן המקרים נשנית בברייתא אמירה המהווה הפרכה לדבריו. האחד הוא מה שרב אומר: ספר תורה שיש בו שתי טעויות בכל עמוד ועמוד ניתן לתקן, אך אם יש שלוש טעויות בכל עמוד ועמוד, הרי הוא ייגנז.
וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ: שָׁלֹשׁ – יְתַקֵּן, אַרְבַּע – יִגָּנֵז. תָּנָא: אִם יֵשׁ בּוֹ דַּף אַחַת שְׁלֵימָה – מַצֶּלֶת עַל כּוּלּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: וְהוּא דִּכְתִיב רוּבֵּיהּ דְּסִפְרָא שַׁפִּיר.
וגם נאמרה הלכה בברייתא המהווה תיובתא על פסיקתו: ספר תורה שיש בו שלוש טעויות בכל עמוד ניתן לתקן, אבל אם יש בו ארבע טעויות בכל עמוד, הרי הוא ייגנז. תנא שנה בברייתא: אם ספר התורה מכיל עמוד שלם אחד שאין בו טעויות, הוא מציל את כל ספר התורה, ומותר לתקן את הספר במקום לגונזו. רבי יצחק בר שמואל בר מרתא אומר בשם רב: ודבר זה הוא ההלכה רק כאשר רוב הספר כתוב כראוי ואינו מלא טעויות.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אִי אִית בְּהָהוּא דַּף שָׁלֹשׁ טָעִיּוֹת, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאִיתְיְהֵיב לְאִיתְּקוֹנֵי מִיתְּקַן. וְהָנֵי מִילֵּי חֲסֵירוֹת, אֲבָל יְתֵירוֹת לֵית לַן בַּהּ. חֲסֵירוֹת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּמְנוּמָּר.
אביי אמר לרב יוסף: אם באותו טור היו שלוש טעויות, מהי ההלכה? רב יוסף אמר לו: מאחר שהטור עצמו ניתן לתיקון, הוא מאפשר את תיקון כל המגילה. הגמרא מוסיפה: ואילו לגבי ההלכה שספר תורה אינו ניתן לתיקון אם הוא מלא טעויות, אמירה זו חלה כאשר אותיות חסרות ויש להוסיפן ברווח שבין השורות. אבל אם היו אותיות מיותרות, אין לנו בעיה בכך, שכן ניתן למחוק אותן בקלות. הגמרא שואלת: מה הטעם שספר שיש בו אותיות חסרות אינו ניתן לתיקון? רב כהנא אמר: מפני שהוא ייראה מנומר אם יוסיפו את כל האותיות החסרות ברווחים שבין השורות.
אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא הֲוָה לֵיהּ יְתֵירוֹת בְּסִיפְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּחֲסֵירוֹת,
הגמרא מספרת: אגרה, חותנו של רבי אבא, היו רבות אותיות מיותרות במגילתו. הוא בא לפני רבי אבא כדי לברר את ההלכה. רבי אבא אמר לו: אמרנו שאין לתקן את המגילה אלא במקרה שבו האותיות חסרות.