כפי שכתוב: "על [al] העץ", ולא: ליד העץ.

מתי יש להעלות את הדילמה? יש להעלותה לפי דעתו של מי שאומר במשנה (צו ע"א) שהמונח "על [al]" (ראה במדבר ב:כ) פירושו סמוך ל. לפי אותו תנא, מהי ההלכה במקרה זה? האם מוסבר שכאן גם כן, הביטוי "על [al] העץ" יכול להתפרש כסמוך לעץ? או שמא, הביטוי "על [al] העץ אשר על האש אשר על המזבח" מלמד ש"על העץ" יש להבין כדומה ל"על המזבח": כשם ששם "על המזבח" נאמר כפשוטו, כך גם כאן, הביטוי "על העץ" נאמר כפשוטו. הגמרא מעירה: לא נמצאה תשובה, והדילמה תעמוד בלא הכרעה.

משנה: לגבי הקומץ, אי הקרבת מיעוטו מעכבת את רובו, שהוקרב, מלהתיר לכוהנים לאכול את שיירי המנחה. לגבי עישרון של סולת שהובא כמנחה, אי הקרבת מיעוטו מעכבת את רובו, שהוקרב, מלהיחשב מנחה כשרה. לגבי היין הנסך, אי ניסוך מיעוטו מעכב את רובו, שנוסך, מלהיחשב נסך כשר. לגבי הלוג של שמן הנדרש למנחה, אי הוספת מיעוטו מעכבת את רובו, שהוסף, מלהיות שיעור שמן מספיק.

באשר לסולת והשמן, אי־הבאת כל אחד מהם מונעת את קיום המצווה עם האחר. באשר להקומץ והלבונה, אי־הקטרת כל אחד מהם מונעת את קיום המצווה עם האחר.

גמרא:מה הטעם שכישלון הקרבת מיעוט הקומץ פוסל את כל המנחה? דבר זה נלמד מן העובדה שהפסוק אומר "קומצו" פעמיים, פעם אחת לגבי מנחת נדבה (ויקרא ב:ב) ופעם אחת לגבי מנחת חוטא (ויקרא ה:יב), וכל הלכה שנשנתה בפסוקים נחשבת לעיכוב.

המשנה מלמדת: לגבי עשירית האיפה של סולת המובאת כמנחה, אי הקרבת המיעוט שבה מונעת את הרוב שבה מלהיחשב מנחה כשרה. מה הטעם? הכתוב אומר: "והרים ממנו בקמצו מסלתה" (ויקרא ב:ב). השימוש בביטוי "מסלתה" במקום: מן הסולת, מלמד שאם היה חסר משהו מסולתה, אינה כשרה.

המשנה מלמדת: לגבי היין הנסך כנסך, אי־שפיכת מיעוטו מעכבת את רובו מלהיחשב נסך כראוי. מה הטעם? הכתוב אומר לגבי הנסכים: "ככה" ייעשה (במדבר טו:יא). המונח "ככה" מציין שיש להקריב את הנסכים בדיוק באופן המתואר, ללא כל סטייה.

המשנה מלמדת: לגבי הלוג של שמן הנדרש למנחה, אי־הוספת מיעוטו מעכבת את רובו מלהיחשב שיעור מספיק של שמן. במקרה של השמן של המנחה המלווה את הנסכים, הלכה זו נלמדת מן הלשון: "ככה" (במדבר טו:יא), שנאמרה לגבי הנסכים. ואילו במקרה של לוג השמן המלווה מנחת נדבה, הכתוב אומר: "ומשמנה" (ויקרא ב:ב), ומכאן שאם חסר ממנו כלשהו משמנו, אין הוא כשר.

המשנה מלמדת: בנוגע לסולת והשמן, אי הבאת כל אחד מהם מונעת את קיום המצווה עם האחר. ההלכה שכל אחד מהם הכרחי נלמדת מן העובדה שהשניים סמוכים זה לזה בפסוק: "והרים ממנו בקמצו מסלתו ומשמנו" (ויקרא ב:ב), והעובדה שדרישה זו נשנית בפסוק: "מגרשה ומשמנה" (ויקרא ב:טז), מלמדת שכל אחד מהם הכרחי.

המשנה מלמדת: לגבי הקומץ והלבונה, אי-הקטרת כל אחד מהם מעכבת את קיום המצווה עם האחר. ההלכה שכל אחד מהם הכרחי נלמדת מחזרת הזכרת שניהם יחד בפסוק, כפי שנאמר: "והרים ממנו בקמצו מסלתה ומשמנה, ואת כל לבונתה" (ויקרא ב:ב), ושוב לגבי מנחת חוטא נאמר: "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" (ויקרא ו:ח).

משנה: לגבי שני השעירים של יום הכיפורים, היעדרו של כל אחד מן השעירים מעכב את קיום המצווה עם האחר. לגבי שני הכבשים המובאים יחד עם מנחת שתי הלחם בשבועות, אי־הבאת כל אחד מן הכבשים מעכבת את קיום המצווה עם האחר. לגבי שתי הלחם המובאות בשבועות, אי־הבאת כל אחת מן הלחמים מעכבת את קיום המצווה עם האחרת.

באשר לשני הסידורים של לחם הפנים, אי־הנחת כל אחד מן הסידורים מונעת את קיום המצווה עם האחר. באשר לשתי הבזיכים של לבונה המלווים את לחם הפנים, אי־הנחת כל אחד מן הבזיכים מונעת את קיום המצווה עם האחר. באשר להסידורים של לחם הפנים והבזיכים של הלבונה, אי־הבאת כל אחד מהם מונעת את קיום המצווה עם האחר.

ביחס לשני הסוגים של כיכרות המלווים את הקרבנות של נזיר: הלחם והרקיקים (ראו במדבר ו׳:ט״ו); שלושת המינים שהם חלק מן הטקס של הפרה האדומה: הארז, האזוב וצמר השני (ראו במדבר י״ט:ו׳); וארבעת סוגי הכיכרות המלווים את קרבן התודה: החלות, הרקיקים, החלות החלוטות והלחם החמץ (ראו ויקרא ז׳:י״ב); וארבעת המינים של הלולב: הלולב, האתרוג, ההדס והערבה (ראו ויקרא כ״ג:מ׳); וארבעת המינים המשמשים בתהליך הטהרה של המצורע: הארז, האזוב, צמר השני והציפורים (ראו ויקרא י״ד:ד׳), אי־הבאת כל אחד מן המרכיבים מעכבת את קיום המצווה באחרים.

ביחס לשבע ההזאות של דם הפרה האדומה שהכהן מזה כנגד פתח המקדש (ראו במדבר יט:ד), אי־ביצוע כל אחת מהן מעכב את קיום המצווה עם האחרות. ביחס לשבע ההזאות של דם הפר והשעיר של יום הכיפורים שמוזות על הארון בין הבדים (ראו ויקרא טז:יד–טו), שבע ההזאות שמוזות על הפרוכת המבדילה בין המקדש ובין קודש הקודשים, וההזאות שמוזות על מזבח הזהב ביום הכיפורים, ומכל שאר חטאות הפנימיות, אי־ביצוע כל אחת מהן מעכב את קיום המצווה עם האחרות.

גמרא: המשנה מלמדת: באשר לשני השעירים של יום הכיפורים, היעדרו של כל אחד מן השעירים מונע את קיום המצווה באמצעות האחר. דבר זה נלמד מן הפסוק האמור לגבי עבודת יום הכיפורים: "והייתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז:כט), שכן בכל מקום שהמונח "חוקה" מופיע בנוגע לעבודת קרבן, משמעותו שהעבודה היא דרישה הכרחית שאין בלעדיה.

המשנה מלמדת: לגבי שני הכבשים המובאים יחד עם מנחת שתי הלחם בשבועות, אי־הבאת כל אחד מן הכבשים מעכבת את קיום המצווה בשני. דבר זה נלמד מן הפסוק: "יהיו קודש" (ויקרא כג:כ), שכן השימוש בלשון הוויה מציין דרישה הכרחית. וכן, לגבי שתי הלחם המובאות בשבועות, הטעם לכך שאי־הבאת כל אחת מן הלחמים מעכבת את קיום המצווה בחברתה הוא שהפסוק אומר: "תהיינה סולת" (ויקרא כג:יז), תוך שימוש בלשון הוויה.

באשר לשתי המערכות של לחם הפנים, הטעם לכך שאי־הנחת כל אחת מן המערכות מונעת את קיום המצווה באמצעות האחרת הוא שהפסוק משתמש במונח חוקה לגביהן (ראו ויקרא כד:ט). באשר לשני הבזיכים של לבונה המלווים את לחם הפנים, הטעם לכך שאי־הנחת כל אחד מן הבזיכים מונעת את קיום המצווה באמצעות האחר הוא שהפסוק משתמש במונח חוקה לגביהם (ראו ויקרא כד:ט). באשר להמערכות של לחם הפנים והבזיכים של הלבונה, הטעם לכך שאי־הבאת כל אחד מהם מונעת את קיום המצווה באמצעות האחר הוא שהפסוק משתמש במונח חוקה לגביהם, שכן אותו פסוק עוסק בכל אחד משני המרכיבים הללו.

ביחס לשני הסוגים של כיכרות המלווים את הקרבנות של נזיר, כל אחד מהם מעכב את קיום המצווה עם האחרים, כפי שנכתב לגבי הנזיר: "כן יעשה על פי תורת נזרו" (במדבר ו:כא), ומכאן שעליו להביא את קרבנותיו בדיוק כפי שמפורט בפסוק. ביחס לשלושת המינים שהם חלק מן הטקס של הפרה האדומה, כל אחד מהם מעכב את קיום המצווה עם האחרים, שכן המונח חוקה נכתב לגביהם: "זאת חוקת התורה" (במדבר יט:ב).

באשר לארבעת סוגי הכיכרות המלווים את קורבן התודה, כל אחד מהם מעכב את קיום המצווה עם האחרים, שכן קורבן התודה הוקש לקורבנות נזיר, כפי שנאמר לגבי קורבן התודה: "עם זבח שלמיו לתודה" (ויקרא ז:יג). והמאסטר אמר: הביטוי "שלמיו" בא לרבות את הכיכרות של שלמי נזיר, וכבר הוכח כי לגבי הכיכרות המלווים את קורבנות הנזיר, כל אחד מהם מעכב את קיום המצווה עם האחרים.

וְבְּנוֹגֵעַ לְאַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁבְּתַּהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה שֶׁל הַמְּצֹרָע, כָּל אֶחָד מֵהֶם מְעַכֵּב אֶת קִיּוּם הַמִּצְוָה עִם הָאֲחֵרִים, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד:ב), וְהַבִּטּוּי "תִּהְיֶה" מַצְבִּיעַ עַל דְּרִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְבְּנוֹגֵעַ לְאַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁל הַלוּלָב, כָּל אֶחָד מֵהֶם מְעַכֵּב אֶת קִיּוּם הַמִּצְוָה עִם הָאֲחֵרִים, כְּפִי שֶׁהַפָּסוּק אוֹמֵר: "וּלְקַחְתֶּם" [ulkaḥtem] (ויקרא כג:מ), שֶׁרוֹמֵז לְ: לְקִיחָה שְׁלֵמָה [lekiḥa tamma], הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים.

§ רב חנן בר רבא אומר: המשנה לימדה שארבעת המינים של הלולב נחוצים לקיום המצווה רק במקרה שלא היו בידו כל ארבעת המינים; אבל אם יש בידו את כל ארבעת המינים, אי־נטילת כל אחד מן המרכיבים אינה מונעת את קיום המצווה עם האחרים, והוא מקיים את המצווה בנטילת כל מין בפני עצמו.

הגמרא מקשה מברייתא: באשר לארבעת המינים של הלולב, שניים מהם, הלולב והאתרוג, מוציאים פרי, ושניים מהם, ההדס והערבה, אינם מוציאים פרי. לאלה שמוציאים פרי יש קשר עם אלה שאינם מוציאים פרי, ולאלה שאינם מוציאים פרי יש קשר עם אלה שמוציאים פרי. ואדם אינו יוצא ידי חובתו בנטילת הלולבעד שיהיו כולם אגודים יחד באגודה אחת.

וכך גם, כאשר העם היהודי צם ומתפלל למען קבלת תשובתו, אין הדבר מתממש עד שכולם יהיו קשורים יחד באגודה אחת, כפי שנאמר: "הוא הבונה בשמים מעלותיו, ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט:ו), שמתפרש כאומר שרק כאשר העם היהודי קשור יחד הוא מיוסד על הארץ. ברייתא זו סותרת את דברי רב חנן בר רבא, שכן היא מלמדת שארבעת המינים של הלולב חייבים להינטל יחד כדי שאדם יקיים את חובתו בנטילת הלולב.

הגמרא משיבה: השאלה אם יש ליטול את המינים השונים יחד היא מחלוקת בין תנאים; כפי שנלמד בברייתא: לולב, בין אם הוא אגוד עם ההדס והערבה ובין אם אינו אגוד, הוא כשר. רבי יהודה אומר: אם הוא אגוד, הוא כשר; ואם הוא אינו אגוד, הוא פסול.

הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? הגמרא משיבה: באמצעות גזירה שווה הוא לומד את המונח לקיחה, הכתוב לגבי ארבעת המינים, מן המונח לקיחה הכתוב לגבי אגודת האזוב. כתוב שם, בהקשר של קרבן הפסח במצרים: "ולקחתם אגודת אזוב" (שמות י"ב:כ"ב), וכתוב כאן, לגבי ארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כ"ג:מ').

כשם ששם, בנוגע לקרבן הפסח, המצווה ליטול את האזוב היא דווקא באגודה, כך גם כאן, המצווה ליטול את ארבעת המינים היא דווקא באגודה. הגמרא שואלת: ומה טעמם של הרבנים? הגמרא משיבה: הם אינם לומדים את משמעות המונח נטילה ממשמעות המונח נטילה באמצעות הגזירה השווה.

הגמרא שואלת: בהתאם לדעתו של מי היא אותה הלכה שנשנתה בברייתא: יש מצווה לאגוד את ההדס והערבה יחד עם הלולב, אך אם אדם לא אגד אותו, הוא כשר? בהתאם לדעתו של מי היא הברייתא? אם היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, אם אדם לא אגד אותו, מדוע הוא כשר? ואם היא בהתאם לדעתם של חכמים, איזו מצווה הוא מקיים בכך שהוא אוגד אותו?

הגמרא משיבה: למעשה, הדבר הוא בהתאם לדעתם של חכמים. ואיזו מצווה הוא מקיים? המצווה היא משום שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו:ב), שפירושו הוא שאדם צריך לייפות את עצמו לפני אלוהים בקיום המצוות. חכמים מסכימים שאף על פי שאי-קשירת שלושת המינים אינה פוסלת אותם לקיום המצווה, קיום המצווה יפה יותר כאשר הלולב קשור.

§ המשנה מלמדת: לגבי שבע ההזאות של הדם של הפרה שהכהן מזה כנגד פתח המקדש, אי־הזאה של כל אחת מעכבת את קיום המצווה עם האחרות, שכן המונח חוקה נאמר לגביהן (ראו במדבר יט:ב).

המשנה מוסיפה ללמד: באשר לשבע ההזאות מדם הפר והשעיר של יום הכיפורים שמוזות על הארון בין הבדים, וההזאות שמוזות על מזבח הזהב ביום הכיפורים, וההזאות של כל שאר חטאות הפנימיות שמוזות על מזבח הזהב, ושבע ההזאות שמוזות על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לבין קודש הקודשים, אי־הזאת כל אחת מעכבת את קיום המצווה עם האחרות. באשר להזאות של יום הכיפורים, הטעם שכל אחת מעכבת את קיום המצווה עם האחרות הוא שהמונח ״חוקה״ נכתב לגבי עבודת יום הכיפורים (ראו ויקרא טז:כט).

ביחס להזאות של פר הכהן המשיח, כלומר, הכהן הגדול, ושל פר העלם דבר של ציבור, ולאלו של שעירי עבודה זרה, שמוזים על הפרוכת ועל מזבח הזהב, הטעם לכך שכל אחת מעכבת את קיום המצווה עם האחרות הוא כפי שנלמד בברייתא: הכתוב אומר לגבי פר העלם דבר של ציבור: "כן יעשה לפר; כאשר עשה לפר החטאת" של הכהן המשיח (ויקרא ד:כ). מדוע צריך הכתוב לומר שקרבן הפר על חטא בשגגת הציבור קרב באותו אופן כמו פר הכהן המשיח, כאשר התורה כבר פירטה במפורש את האופן שבו העבודה צריכה להיעשות? הטעם שנאמר כן הוא כדי לחזור על ציווי ההזאות,