הקורבן אינו מתקבל, כפי שנאמר בפסוק לגבי הציץ: "לרצון להם לפני ה'" (שמות כ"ח:ל"ח), והמילים "להם" מלמדות שהדבר חל רק על יהודים, ולא על גויים.

והגמרא מעלה סתירה מברייתא אחרת: על מה הציץ שנשא הכהן הגדול מרצה? הוא מרצה על הדם, על הבשר ועל החלב של קרבן שנטמא במקדש, בין אם נטמאו בשוגג או במזיד, בין אם מחמת אונס או ברצון, בין אם במקרה של קרבן יחיד ובין אם במקרה של קרבן ציבור. בניגוד לאמירה שבברייתא הקודמת, ברייתא זו מלמדת שהציץ אכן מרצה במקרה של קרבן יחיד על דם שנטמא ונזרק במזיד.

רב יוסף אמר: זה אינו קשה. ברייתא זו, המלמדת שהציץ מרצה על דם טמא של קרבן יחיד שנזרק במזיד, היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, ואילו אותהברייתא, המלמדת שהציץ אינו מרצה, היא בהתאם לדעתם של חכמים. כפי שנלמד בברייתא: אין מפרישים תרומה מתבואה טמאה עבור תבואה טהורה. ואם הפריש תרומה מתבואה טמאה בשוגג, התרומה שלו היא נחשבת תרומה, אבל אם עשה כן במזיד, חכמים קונסים אותו והתרומה שלו אינה תרומה. רבי יוסי אומר: בין אם עשה כן בשוגג ובין אם במזיד, התרומה שלו היא תרומה. כמו הפסיקה המצויה בברייתא השנייה, רבי יוסי אינו מבחין בין מקרה שבו אדם פעל בשוגג לבין מקרה שבו פעל במזיד.

הגמרא מתנגדת להשוואה: אתה יכול לומר ששמעת כי רבי יוסי סבור שהחכמים אינם קונסים אותו. האם שמעת אותו אומר, כפי שהברייתא מלמדת, שהציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שאמורים להיאכל? והרי שנינו בברייתא שרבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שאמורים להיאכל, ורבי יוסי אומר: הציץ אינו מרצה על טומאת חלקים מן הקרבנות שאמורים להיאכל?

הגמרא משיבה: הפוך את הדעות, כך שרבי אליעזר אומר: הציץ אינו מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שנועדו להיאכל, ורבי יוסי אומר: הציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שנועדו להיאכל.

רב ששת מקשה על כך: וכי אתה יכול להפוך את הדעות ולומר שלדעת רבי אליעזר הציץ אינו מרצה על טומאת החלקים המיועדים לאכילה? והרי שנינו בברייתא: אפשר היה לחשוב שמי שאוכל בשר קודשים טמא, כלומר, מי שאוכל את הבשר כשהוא במצב של טומאה טקסית, לפני זריקת הדם, חייב משום אכילת אותו בשר כשהוא טמא.

כדי להתמודד עם זאת, הפסוק קובע: "כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז:יט), ומיד לאחר מכן הפסוק קובע: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו, אותה נפש ונכרתה מעמיה" (ויקרא ז:כ). הצמידות של פסוקים אלה מלמדת שאם מי שהוא טמא אוכל מדבר שנעשה מותר לטהורים, הוא חייב על אכילתו משום הפרת האיסור לאכול את הבשר כשהוא טמא טומאה פולחנית.

אבל אם אדם טמא אוכל דבר שאינו מותר לטהורים, הוא אינו חייב על אכילתו משום הפרת האיסור לאכול את הבשר כשהוא טמא טומאה פולחנית. מאחר שאין מותר לאכול את בשר הקרבן לפני זריקת הדם, האוכל ממנו באותה שעה אינו חייב בכרת על אכילתו כשהוא טמא טומאה פולחנית.

הברייתא ממשיכה: או שמא, האם הפסוק מלמד רק שאם אדם טמא אוכל ממה שנאכל על ידי הטהורים, הוא חייב על אכילתו משום הפרת האיסור לאכול את הבשר כשהוא טמא; אך במקרה שבו הוא אוכל ממה שאינו נאכל על ידי הטהורים, הוא אינו חייב על אכילתו משום הפרת האיסור לאכול את הבשר כשהוא טמא, למרות שכבר נזרק דמו? הייתי אז מוציא בשר קודשים שלן בלילה ובשר שיצא מחוץ לעזרת המקדש, שאינם מותרים לאכילה על ידי הטהורים, והייתי לומד שטמא שאוכל מהם אינו חייב על אכילתם.

לכן, הפסוק קובע: "אשר לה'", וזה מלמד שהפסוק כולל בלאו גם בשר נותר וגם בשר שיוצא מחוץ לעזרת המקדש, והאוכל מהם כשהוא טמא חייב משום אכילתם.

אפשר היה לחשוב שאני כולל באיסור את הבשר שנעשה פיגול באמצעות כוונתו של אדם לאוכלו לאחר זמנו הקבוע ואת הבשר שנעשה נותר.

הברייתא קוטעת ושואלת: האם נותר אינו זהה לבשר שהושאר ללילה, והרי כבר נקבע שאדם חייב על אכילת בשר שנותר כשהוא במצב של טומאה? אלא, כך הכוונה: היה מקום לחשוב לכלול באיסור אפילו את הבשרים שנעשו פיגול, בדיוק כשם שנותר נכלל. לכן, הפסוק אומר: "מבשר זבח השלמים," והביטוי "מבשר" מוציא טמא שאוכל פיגול.

הברייתא שואלת: ומה ראית לרבות את אלו, כלומר, בשר נותר ובשר שיצא מן העזרה, ולהוציא את אלו, כלומר, פיגול? היא משיבה: לאחר שהפסוק ריבה קרבנות מסוימים ומיעט אחרים, עליך לומר כך: אני מרבה את אלו, בשר נותר והבשר שיצא מעזרת המקדש, מפני שהייתה להם שעת הכושר לאחר שנזרק דמם, לפני שנפסלו משום שנותרו או משום שיצאו מעזרת המקדש. ואני מוציא את אלו, פיגול, מפני שמעולם לא הייתה להם שעת הכושר, שכן כבר היו פסולים בשעה שנזרק הדם.

הברייתא מסכמת: ואם תאמר שאם כך הוא הדבר, הרי לגבי בשר קרבן שנטמא לפני זריקת הדם, ואדם שהיה טמא אכל אותו לאחר זריקת הדם, מפני מה הוא חייב על אכילת ו משום הפרת האיסור לאכול מן הבשר כשהוא טמא מבחינה טקסית, אם מעולם לא הייתה לו שעת הכושר? התשובה היא שהוא חייב מפני שהציץ מרצה והזריקה כשרה.

עולה מןברייתא זו שאם הקרבן נטמא, אז כן, הציץ מרצה; אבל במקרה של בשר קודשים שיוצא מחצר המקדש, הציץ אינו מרצה, ולכן הוא מעולם לא נחשב כמי שהייתה לו שעת הכושר.

רב ששת כעת מציג את שאלתו: את מי שמעת שאומר כי הזריקה של הדם אינה מועילה במקרה של בשר קודשים שיוצא מחצר המקדש? זוהי דעתו של רבי אליעזר, כפי שנראה במסכת מעילה (ו ע"ב), ואף על פי כן אף שברייתא זו היא אפוא בבירור בהתאם לשיטתו, היא מלמדת שהציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שנועדו להיאכל. לכן, אף זו היא דעתו של רבי אליעזר, ואין להפוך את הדעות בברייתא שהובאה לעיל.

אלא, רב חסדא אמר: אין קושי. ברייתא זו, המלמדת שהציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שנועדו להיאכל, היא בהתאם לדעתו של רבי אליעזר, ואילו אותהברייתא, המלמדת שהציץ אינו מרצה, היא בהתאם לדעתם של חכמים.

הגמרא שואלת: אתה יכול לומר ששמעת כי רבי אליעזר סבור שהציץ מרצה על טומאת החלקים מן הקרבנות שאמורים להיאכל, אבל האם שמעת אותו אומר שהחכמים לא קנסו מי שפעל במזיד? הגמרא משיבה: כן. כשם ששמעת כי רבי יוסי סבור לגבי תרומה שמי שהפריש תוצרת טמאה עבור תוצרת טהורה אינו נקנס, כך שמעת כי רבי אליעזר סבור אותו הדבר. זהו כפי שנלמד בברייתא: רבי אליעזר אומר: בין אם פעל בשוגג ובין אם במזיד, התרומה שלו היא תרומה.

הגמרא מקשה: אתה יכול לומר ששמעת את רבי אליעזר אומר הלכה זו בנוגע לתרומה, שהיא קלה, אבל האם שמעת אותו אומר זאת בנוגע לדברים מקודשים, שהם יותר חמורים? הגמרא משיבה: אם כך הוא שרבי אליעזר אינו סובר אותה דעה בנוגע לדברים מקודשים, למי תייחס את הברייתא הזו שפוסקת שחכמים לא קנסו מי שפעל במזיד? אלא, בהכרח שזו דעתו של רבי אליעזר.

רבינא אמר שיש ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות כך: באשר לנסיבות של היווצרות טומאתו הפולחנית, בין אם הדם נטמא בשוגג ובין אם במזיד, הציץ מרצה על הטומאה והקרבן מתקבל, כפי שמלמדת הברייתא השנייה. לעומת זאת, באשר לזריקת הדם, אם הוא נזרק בשוגג לאחר שנטמא, כלומר שהכהן לא היה מודע לכך שהוא טמא, אזי הקרבן מתקבל, אך אם הוא נזרק במזיד לאחר שנטמא, הוא אינו מתקבל, כפי שמלמדת הברייתא הראשונה.

ורבי שילה אמר את ההכרעה ההפוכה: בנוגע להזאת הדם, בין אם נעשתה בשוגג או במזיד, הקרבן מתקבל. לעומת זאת, בנוגע לנסיבות שבהן נטמאה טומאתו הפולחנית, אם נטמא בשוגג הקרבן מתקבל, ואם נטמא במזיד הוא אינו מתקבל.

הגמרא מסבירה: ולפי רב שילה, בנוגע למה שנשנה בברייתא השנייה, שהציץ מרצה על דם שנטמא בין בשוגג ובין במזיד, זה מה שהוא אומר: אם הדם נטמא בשוגג וזרק את דמו, בין שנזרק בשוגג ובין במזיד, הרי הוא מרוצה.