כִּי זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא – לְיִשְׂרָאֵל, דְּאִית לְהוּ לִשְׁכָּה. לְכֹהֲנִים, דְּלֵית לְהוּ לִשְׁכָּה – לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
כאשר הרחמן העניק לעם היהודי את הזכות להשתמש במלח בעת אכילת קורבנותיהם, הוא העניק זאת לישראלים, שיש להם חובה לתרום את מחציות השקל שלהם ללשכה, שכן קרן זו מספקת את המלח שמניחים על הקורבנות. באשר לכוהנים, שאין להם חובה לתרום את מחציות השקל שלהם ללשכה, הרחמן לא העניק להם את הזכות להשתמש במלח. כדי לאזן זאת, המשנה במסכת שקלים מלמדת אותנו שבית הדין העניק לכוהנים את הזכות להשתמש במלח בעת אכילת קורבנותיהם.
וְעֵצִים, דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְתַנָּא דְּמִשֶּׁל צִיבּוּר, מְנָלַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ יָבִיא עֵצִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמֵּבִיא נְסָכִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – מָה מִזְבֵּחַ מִשֶּׁל צִיבּוּר, אַף עֵצִים וָאֵשׁ מִשֶּׁל צִיבּוּר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן.
הגמרא שואלת: ומה בנוגע לעצים, שלגביהם פשוט לתנא של הברייתאשהם באים משל ציבור, מניין לנו ללמוד הלכה זו? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: אפשר היה לחשוב שמי שאומר: הרי עלי להביא עולה, חייב להביא עצים מביתו שעליהם תוקרב העולה, כשם שהוא מביא נסכים מביתו עם העולה (ראו במדבר, פרק טו). לכן, הפסוק אומר לגבי העולה: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א:יב); התורה מקישה את העצים למזבח, ללמד שכשם שהמזבח נבנה מכספי ציבור, כך גם העצים והאש באים משל ציבור. זו שיטתו של רבי אלעזר ברבי שמעון.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: מָה מִזְבֵּחַ – שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט, אַף עֵצִים וָאֵשׁ – שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חַדְתֵי.
הברייתא ממשיכה: רבי אלעזר בן שמוע אומר: כשם שהמזבח לא שימש אדם פשוט, שכן נבנה לשם עבודת מזבח לה', כך גם העצים והאש לא היו צריכים להיות בשימוש קודם לכן על ידי אדם פשוט, ולכן אין מביאים את העצים מביתו. הגמרא שואלת: מה ההבדל בין שתי הדעות? הגמרא משיבה: ההבדל בין השתיים הוא האם יש דרישה שהעצים יהיו חדשים, כלומר, שמעולם לא נעשה בהם שימוש. לפי דעת רבי אלעזר ברבי שמעון, העצים כשרים כל עוד הם באים מאספקה ציבורית, אף אם אינם עצים חדשים, ואילו לפי רבי אלעזר בן שמוע הם חייבים להיות עצים חדשים.
וְעַתִּיקֵי לָא? וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לְעֵצִים״! הָכָא נָמֵי בְּחַדְתֵי.
הגמרא שואלת: והאם אכן זו ההלכה שעץ ישן, כלומר, עץ שכבר נעשה בו שימוש, אינו ראוי להישרף על המזבח? והרי נאמר: "ויאמר ארוונה אל דוד: ייקח אדוני המלך ויעל הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמֹרגים [morigim] וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב׳ 24:22)? אף על פי שהמֹרגים וכלי הבקר כבר שימשו קודם לכן, לכאורה הם ראויים לשימוש בהקרבת עולה. הגמרא משיבה: כאן גם כן, הפסוק מדבר בחדשים, בכלים ובציוד שלא נעשה בהם שימוש קודם לכן.
מַאי ״מוֹרִיגִּים״? אָמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טַרְבֵּל. מַאי מִטָּה שֶׁל טַרְבֵּל? אָמַר רַב יְהוּדָה: עִיזָּא דְּקוּרְקְסָא דְּדָשׁוּ בַּהּ דִּשְׁתָּאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים״.
אגב כך, הגמרא שואלת: מה משמעות המונח מוריגים הנזכר בפסוק זה? עולא אמר: זוהי מיטת טורבל. ביטוי זה לא היה מוכר בבבל, ולכן הגמרא שואלת: מהי מיטת טורבל? רב יהודה אמר: הכוונה היא ללוח משונן [דקורקסא] שבו הדיישים משתמשים לדיש, אשר נגרר על התבואה על ידי בהמה כדי להפריד את הגרעינים מן השיבולים. רב יוסף אמר: מהו הפסוק שממנו נגזרת משמעותו של מוריגים? זהו הפסוק האומר: "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים" (ישעיהו מא:טו).
מַתְנִי׳ נִתְעָרֵב קוּמְצָהּ בְּקוֹמֶץ חֲבֶירְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִים – כְּשֵׁרָה.
משנה: אם קומץ של מנחת סולת אחת, שאמור להישרף על המזבח, התערבב עם קומץ של מנחה אחרת, או עם מנחת כוהנים, או עם מנחתו של הכוהן המשיח, כלומר, הכוהן הגדול, או עם מנחת הנסכים הנלווית לעולות ולשלמים, שכולן נשרפות כליל על המזבח, הרי זה כשר לקרבן, והתערובת נשרפת על המזבח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִים – פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ.
רבי יהודה אומר: אם הקומץ התערבב במנחתו של הכהן המשיח, או במנחת נסכים, התערובת פסולה, מפני שלגבי זה, הקומץ מן המנחה הרגילה, בלילתו עבה, לוג אחד של שמן מעורב בעשירית האיפה של סולת, ואילו לגבי זה, מנחת כהן משיח ומנחת נסכים, בלילתן רכה, שלושה לוגין של שמן מעורבים בעשירית האיפה של סולת. והן התערובות, שאינן זהות, סופגות זו מזו, ומגדילות את כמות השמן בקומץ ומפחיתות את כמות השמן במנחת כהן המשיח או במנחת הנסכים, ובכך פוסלות את שתיהן.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
גמרא:למדנו במשנה שם (זבחים עז ע"ב): במקרה של דם של קרבן הראוי להקרבה שנתערב במים, אם לתערובת יש מראה של דם, היא כשרה לזריקה על המזבח, אף על פי שרוב התערובת הוא מים. אם הדם נתערב ביין אדום, רואים את היין כאילו היה מים. אם כמות זו של מים הייתה משאירה לתערובת מראה של דם, היא כשרה לזריקה. וכן, אם הדם נתערב בדם של בהמה חולין או בדם של חיה חולין, מחשיבים את הדם כאילו היה מים. רבי יהודה אומר: דם אינו מבטל דם. לפיכך, הכהן זורק את דם התערובת על המזבח בלי קשר ליחס שבין דם קודש לדם חולין.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״. הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁדָּמוֹ שֶׁל פַּר מְרוּבֶּה מִדָּמוֹ שֶׁל שָׂעִיר. רַבָּנַן סָבְרִי:
רבי יוחנן אומר: ושניהם התנא הראשון והתנא רבי יהודה למדו את דעותיהם מפסוק אחד. לגבי עבודות הקרבנות שעשה הכהן הגדול ביום הכיפורים, התורה מלמדת שלאחר הזיית דם הפר ודם השעיר בנפרד בין בדי הארון ועל הפרוכת, דמם של שני בעלי החיים מתערבב יחד וניתן על מזבח הזהב שבתוך ההיכל. הפסוק אומר: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא טז:יח). ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר. אם כן, מדוע אין דם השעיר בטל? רבי יוחנן מסביר: חכמים, כלומר, התנא הראשון, סוברים:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria