החכמים לימדו בברייתא (תוספתא ו:ד): לגבי מלח שעל האיבר של קורבן, הנהנה ממנו חייב משום מעילה בהקדש, אבל במקרה של מלח שעל הכבש או שעל גבי המזבח, הנהנה ממנו אינו חייב משום מעילה בהקדש. ורב מתנא אמר: מהו הפסוק שממנו נלמד שהמלח הנמצא על איבר של זבח כפוף להלכות מעילה בהקדש? הפסוק אומר: "ושחטתם לפני ה', והכהנים ישליכו עליהם מלח, והעלו אותם עולה לה'" (יחזקאל מג:כד). בפסוק זה האיברים, יחד עם המלח, נקראים עולה, ולכן גם המלח שעל האיבר כפוף להלכות מעילה בהקדש.

באשר להלכה שמלח אינו כפוף להלכות של מעילה ברכוש מוקדש, למדנו במשנה במקום אחר (שקלים ז:ז): בית הדין התקין תקנה לגבי המלח ולגבי העצים שבמקדש, שלפיה הכהנים רשאים ליהנות מהם. שמואל אומר: לא שנו אלא שהכהנים רשאים ליהנות מן המלח לצורך שימוש בקרבנותיהם, אבל לא לאכילה ממנו.

הגמרא מעירה: עולה על דעתנו לומר: למה התכוון שמואל בביטוי: לשם שימוש בקרבנותיהם? כוונתו הייתה שהכוהנים הורשו למלוח את קרבנותיהם הפרטיים. וכאשר שמואל אומר שלצורך אכילה אין מותר לכוהנים ליהנות מן המלח, הוא מתייחס להוספת מלח בשעת אכילת בשרם של קרבנות, כגון חלקי החטאת והאשם הניתנים לכוהנים. הגמרא מקשה על הסבר זה: השתא, אם נותנים אנו לכוהנים מלח כדי למלוח את עורות הקרבנות הניתנים להם לשמור, כדי שיוכלו לעבדם, האם מתקבל על הדעת לפסוק שאין נותנים להם מלח כדי להוסיף אותו כאשר הם אוכלים את בשרם של קרבנות?

הגמרא מסבירה את קושייתה: כפי שנלמד בברייתא (תוספתא 6:2): נמצא אתה אומר שהמלח ניתן בשלושה מקומות במקדש: בלשכת המלח, ועל הכבש, ועל גבי המזבח. הוא ניתן בלשכת המלח, שכן הכוהנים מולחים שם את עורות הבהמות הקרבניות הניתנות להם. הוא ניתן על הכבש, שכן הכוהנים מולחים שם את האיברים הקרבניים. הוא ניתן על גבי המזבח, שכן הכוהנים מולחים שם את הקומץ, את הלבונה, את הקטורת, את מנחת כוהנים, את מנחת הכוהן המשיח, את המנחה הבאה עם הנסכים, ואת עולת העוף. ברור אפוא שהיה מותר לכוהנים להוסיף מלח למנותיהם מבשר הקרבנות.

הגמרא מציעה הסבר אחר לדבריו של שמואל: אלא, למה התכוון שמואל בביטוי: לצורך שימוש בקורבנותיהם? כוונתו הייתה שמותר לכוהנים להוסיף מלח כאשר הם אוכלים את בשר קורבנותיהם, כגון החלקים מאשמות ומחטאות הניתנים לכוהנים, וכן כאשר הם אוכלים את שיירי המנחה. ומה הכוונה כאשר שמואל אומר שלצורך אכילה אין מותר לכוהנים ליהנות מן המלח? הוא מתייחס לשימוש במלח לצורך אכילת מאכלי חולין.

הגמרא מקשה: וכי מובן מאליו שהמלח אינו נאכל עם מאכלי חולין? מה היו מאכלי חולין עושים שם בעזרת המקדש? הגמרא משיבה: אף על פי שהרב אמר בברייתא שהפסוק שנאמר לגבי מנחת מאכל: "והנותרת ממנה אהרן ובניו יאכלו" (ויקרא ו:ט), מלמד שהכהנים יאכלו חולין ותרומה יחד עם שיירי מנחת המאכל כדי ששיירי מנחת המאכל ייאכלו באופן שהכהן יהיה שבע כאשר יסיים לאכול אותם, ובכך מוכח שמאכלי חולין יכולים להיות מובאים לעזרת המקדש, אף על פי כן אין נותנים להם מלח מקודש.

רבינא אמר לרב אשי: כך גם מסתבר להסביר שפירושו של שמואל למשנה בשקלים הוא שתקנת בית הדין התירה לכוהנים לאכול את המלח עם מאכלי הקרבנות. שכן, אם עולה על דעתך לומר: למה התכוון שמואל בביטוי: למען שימוש בקרבנותיהם? שהתכוון שהכוהנים הורשו למלוח את קרבנותיהם האישיים; אם כן, יש להסיק מן המשנה שהטעם שהדבר מותר הוא שבית הדין התנה שכך יהיה, אבל אילו בית הדין לא התנה זאת, הדבר לא היה מותר. אין זה ייתכן, שהרי כעת כאשר אנו נותנים מלח לישראלים כדי למלוח את קרבנותיהם, וכי לא ניתן מלח לכוהנים לאותה מטרה?

כפי שנלמד בברייתא שאנו מספקים מלח לקרבנותיהם של ישראל: אפשר היה לחשוב שמי שאומר: הרי עלי להביא מנחה, חייב להביא מלח מביתו, כלומר, את המלח שלו עצמו, כדי למלוח את הקומץ הנקטר על המזבח, כשם שהוא מביא לבונה מביתו למנחתו. וזה היה נראה קל וחומר: נאמר בתורה שיש להביא מנחה, ונאמר שיש להביא מלח, כמו שנאמר: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג); ונאמר שיש להביא מנחה, ונאמר שיש להביא לבונה. לפיכך, כשם שמביאים לבונה מביתו, כמו שנאמר: "ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים" (ויקרא ב, א–ב), כך גם, צריך להביא מלח מביתו.

או אולי, לך בדרך זו: נאמר בתורה שיש להביא מנחה ושיש להביא מלח, ונאמר שיש להביא מנחה ושיש להביא עצים, שכן אי אפשר להקטיר את המנחה על המזבח בלי העצים. לפיכך, כשם שהעצים באים מנכסי הציבור, כך גם המלח יבוא מנכסי הציבור.

הברייתא ממשיכה: הבה נראה לאיזה מלח דומה יותר, כלומר, איזו השוואה נראית מסתברת יותר: אנו לומדים את ההלכה של המלח, שהיא עניין הנוהג בכל הקרבנות, מן ההלכה של העצים, שגם היא עניין הנוהג בכל הקרבנות. ואין ההלכה של הלבונה מוכיחה אחרת, שכן אינה נוהגת בכל הקרבנות, אלא רק במנחות.

או אולי, לך בדרך זו: אנו גוזרים את ההלכה של המלח, שהיא דבר הנלווה למנחה בכלי אחד, מן ההלכה של הלבונה, שגם היא דבר הנלווה למנחה בכלי אחד. ואל תיתן להלכה של העצים להוכיח אחרת, שכן אין הם נלווים למנחה בכלי אחד.

הברייתא ממשיכה: הפסוק קובע: "ברית מלח עולם היא" (במדבר יח:יט), ושם, לגבי לחם הפנים, נאמר: "מאת בני ישראל ברית עולם" (ויקרא כד:ח); לפיכך, כשם שהביטוי הכתוב שם: "מאת בני ישראל ברית עולם" פירושו שהוא מובא מכספי הציבור, שכן לחם הפנים הוא קרבן ציבור, כך גם כאן, הפסוק המדבר על ברית המלח עולם פירושו שהמלח מובא מכספי הציבור. ברור אפוא שמלח מסופק לקרבנותיהם של ישראלים, וראוי באותה מידה שיסופק גם לקרבנותיהם של הכוהנים. בהתאם לכך, לא היה צורך שבית הדין יתיר לכוהנים למלוח את קרבנותיהם, וחייב להיות שתקנת בית הדין התירה לכוהנים להשתמש במלח בעת אכילת מאכלי קודשים.

רב מרדכי אמר לרב אשי: זה מה שרב שיישא, בנו של רב אידי, אומר: ההבנה הראשונית של פירושו של שמואל למשנה נכונה, כלומר, שתקנת בית הדין התירה לכוהנים למלוח את מנחותיהם; ופסק המשנה נצרך רק לפי דעתו של בן בוכרי, הסבור שכוהנים אינם חייבים לתרום מחצית השקל שנתית לרכישת צורכי הציבור.

כפי שלמדנו במשנה (שקלים א:ד): רבי יהודה אמר כי בן בוכרי העיד ביבנה: כל כהן שתורם את שקלו אינו נחשב לחוטא, אף על פי שאינו חייב לעשות כן. רבי יהודה הוסיף כי רבן יוחנן בן זכאי אמר לבן בוכרי: אין זה כך; אלא, כל כהן שאינו תורם את שקלו נחשב לחוטא, שכן הם חייבים במצווה זו ככל שאר היהודים. אבל הכהנים שאינם תורמים את השקל מפרשים פסוק זה לטובתם כדי לפטור את עצמם מן המצווה.

הפסוק קובע: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו:טז). אותם כוהנים טוענים כך: מאחר ש מנחת העומר ושתי הלחם, כלומר, הקרבן הציבורי של שתי כיכרות מן החיטה החדשה, המובא בחג שבועות, ולחם הפנים המונח על השולחן במקדש בכל שבת, שכולם מנחות, הם שלנו, אזי אם נתרום שקלים תהיה לנו בעלות חלקית על הקרבנות הציבוריים הללו, שכן הם נקנים באמצעות השקלים. כיצד, אם כן, אפשר לאוכלם? אז הם ייחשבו כמנחות כוהנים, שחייבות להישרף כליל.

הגמרא מבהירה: אבל לפי דעתו של בן בוכרי, מדוע כהן שתורם מחצית השקל אינו נחשב לחוטא? מאחר שאינו חייב להביא אותה מלכתחילה, כאשר הוא מביא את מחצית השקל הרי הוא גם חוטא, שכן הוא גורם להבאה של דבר שאינו קדוש אל עזרת המקדש . הוא אינו תורם את מחצית השקל כחלק מן הקרבן הציבורי, שכן הוא פטור מחובה זו. לכן, תרומתו היא תרומתו של יחיד, ואין קרבן ציבור יכול להיות מובא מטעם יחיד. תרומתו אמורה לפסול את כל הקרבנות המובאים מכספי הציבור. הגמרא משיבה: הכהן מביא ומעביר את מחצית השקל לציבור, ולכן היא נחשבת לחלק מכספי הציבור.

הגמרא מציינת את הרלוונטיות של דעתו של בן בוכרי לאמירתו של שמואל: לפי דעתו של בן בוכרי, היה עשוי לעלות על דעתך לומר ש