הגמרא שואלת: אבל האם לא למדנו במשנה (קג ע"ב): מי שנודר להביא מנחת שישים ואחד עשרונים של סולת, יביא מנחה של שישים עשרונים של סולת בכלי אחד ומנחה של עשרון אחד בכלי שני, מפני ששישים עשרונים של סולת יכולים להיות בלולים כראוי עם לוג אחד של שמן, אבל שישים ואחד עשרונים אינם יכולים להיות בלולים כראוי עם השמן. ודנו בכך ושאלנו: אפילו אם שישים ואחד עשרונים אינם נבללים עם לוג אחד של שמן, מה בכך? והאם לא למדנו במשנה כאן שאף על פי שיש מצווה לבלול את השמן במנחה, אם לא בלל את השמן בתוכה, המנחה עדיין כשרה?

ורבי זירא אמר את ההסבר הבא: לגבי כל מידה של קמח שהיא ראויה לבלילה עם שמן במנחה, היעדר הבלילה אינו פוסל את המנחה. אף על פי שיש מצווה לבלול את השמן והקמח לכתחילה, המנחה כשרה להקרבה גם אם השמן והקמח אינם בלולים. ואילו לגבי כל מידה של קמח שאינה ראויה לבלילה עם שמן במנחה, היעדר הבלילה פוסל את המנחה. דיון זה מוכיח שכאשר המשנה כאן אומרת שהשמן לא נבלל במנחה, הכוונה היא שלא נבלל כלל. לכן, יש להבין את דברי המשנה שהמנחה כשרה אפילו אם השמן לא נוצק, כמתייחסים למקרה שבו השמן מעולם לא נוצק, ולא, כפי שהגמרא הסיקה, למקרה שבו אדם שאינו כהן יצק אותו.

הגמרא דוחה הוכחה זו: האם המקרים בני השוואה? זה המקרה הוא כמות שהוא, וזה המקרה הוא כמות שהוא. כאשר המשנה אומרת: אם אחד לא יצק את השמן על המנחה, היא מתייחסת למקרה שבו כהן לא יצק שמן על המנחה אך זר יצק אותו. כאשר היא אומרת: אם אחד לא בלל את השמן במנחה, הכוונה היא שהוא לא בלל את השמן כלל.

§ המשנה מלמדת: או אם אירע שהכהן שבר את המנחות הטעונות פתיתה לחתיכות גדולות יותר [פיתים מרובות] מן הראוי, המנחה כשרה. הגמרא שואלת: כעת שכבר נאמר במשנה שאם אדם לא פתת את הלחמים לחתיכות כלל, המנחה כשרה, האם יש צורך לומר שאם אדם פתת את המנחה לחתיכות גדולות יותר מן הראוי המנחה כשרה? הגמרא משיבה: מה פירוש הביטוי פיתים מרובות? פירושו שהרבה [ריבה] את מספר החתיכות של המנחה על ידי פתיתת הלחמים לחתיכות רבות, שכל אחת מהן קטנה מכזית.

ואם תרצה, אמור במקום זאת שהמשנה אכן מתייחסת כפשוטו לחתיכות גדולות [pittim merubbot], והיה צורך ללמד זאת במפורש, שמא תאמר שמנחת המאפה כשרה שם, כאשר הכיכרות אינן שבורות, שכן יש להן דין כיכרות, אבל כאן, כאשר הכיכרות נשברו לחתיכות גדולות ביותר ואין להן עוד דין כיכרות, מאחר שנשברו, אך עדיין אין להן דין חתיכות, שכן אינן בגודל הראוי, המנחה אינה כשרה. לכן, היה צורך שהמשנה תלמד אותנו הלכה זו במפורש.

§ בהתבסס על ההסקה המוקדמת של הגמרא שכאשר המשנה קובעת שמנחת הנסכים כשרה אפילו אם הכהן לא יצק את השמן, הכוונה היא למקרה שבו מי שאינו כהן אכן ביצע פעולה זו, הגמרא מציעה: הבה נאמר שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון. כפי שנלמד בברייתא שרבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בכשרותם של העבודות אין לו חלק במתנות הכהונה. כפי שנאמר: "מבני אהרן, המקריב את דם השלמים ואת החלב, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז:לג). מכאן נלמד שמי שמודה בכשרותן של העבודות ומקבל אחריות עליהן יש לו חלק במתנות הכהונה, אבל מי שאינו מודה בכשרותן של העבודות אין לו חלק במתנות הכהונה.

הברייתא ממשיכה: ואין לי אלא שכהן אינו זכאי לחלק במתנות כהונה אם אינו מודה בתוקפם של אלה — עבודות זריקת הדם או הקטרת החלבים בלבד, שהן עבודות הקרבן של זבח שנשחט, כפי שעבודות אלו נמנות בפסוק. מניין שנלמד שההלכה הזו כוללת גם מי שאינו מודה בתוקפן של חמש עשרה עבודות הקרבן הנעשות בידי הכהנים?

הברייתא מבהירה: אלו הן עבודותיה של מנחה, כלומר, יציקת השמן, הבלילה, הפתיתה, המליחה, התנופה, ההגשה של הקרבן אל המזבח, קמיצת המנחה והקטרת הקומץ על המזבח. וכן היא כוללת גם עבודות אחרות: מליקת עורפו של קרבן עוף, וקבלת הדם בכלי, והזיית הדם, והשקאת אישה שבעלה חושד בה שזינתה [סוטה], וטקס עריפת עגלה, וטהרת מצורע, ונשיאת כפיים לברכת הכוהנים, בין בפנים בין בחוץ לבית המקדש. מניין נלמד שההלכה הזאת כוללת גם מי שאינו מודה בתוקפן של עבודות אלו?

הברייתא ממשיכה: הפסוק קובע: "מבני אהרן," מלמד שלגבי כל עבודה של קרבן שנמסרה לבני אהרן, כל כהן שאינו מודה בתוקפה אין לו חלק במתנות הכהונה. מאחר שיציקת השמן כלולה ברשימת עבודות הקרבן שנמסרו לכהנים, לשיטת רבי שמעון הקרבן לא אמור להיות כשר אם עבודה זו נעשתה בידי מי שאינו כהן.

רב נחמן אמר: זה אינו קשה. שם, בברייתא, רבי שמעון מתייחס למנחת כוהנים, ואילו כאן, במשנה, ההקשר הוא מנחת ישראל. במקרה של מנחת ישראל, שהיא מנחה הטעונה קמיצה כדי להקטיר על המזבח, פסוק מלמד כי משלב הקמיצה ואילך, העבודות הנעשות במנחה הן אך ורק מצוות בני הכהונה. לכן, פסוק זה גם מלמד שיציקת השמן והבלילה, עבודות הנעשות לפני הקמיצה, כשרות אפילו אם הן נעשות בידי זר. לעומת זאת, מנחת כוהנים, שהיא מנחה שאינה טעונה קמיצה, שכן כל המנחה מוקטרת על המזבח, מחייבת כי מלכתחילה העבודות ייעשו בידי בן הכהונה; אחרת היא פסולה.

רבא אמר לו: אחרי הכול, במקרה של מנחת כוהנים, מניין נכללה החובה ליצוק את השמן? הדבר נלמד מההלכה של מנחת ישראל, שבה הלכה זו נאמרת במפורש. לפיכך, כשם ששם העבודה כשרה כאשר היא נעשית בידי מי שאינו כוהן, כך גם כאן, העבודה כשרה גם כן כאשר היא נעשית בידי מי שאינו כוהן.

יש מי שאומרים שהדיון התקיים כך: רב נחמן אמר: אין זה קשה. כאן, כאשר המשנה מלמדת שמנחה כשרה אם היציקה נעשתה בידי מי שאינו כהן, מדובר במנחות שמהן קומצים, ואילו שם, בברייתא המונה את יציקת השמן כאחת העבודות הנעשות בידי הכוהנים, מדובר במנחות שאין מהן קומצים.

רבא אמר לו: אחרי הכול, במקרה של מנחות שאין קומץ ניטל מהן, מניין נכלל שגם יש חובה ליצוק את השמן? הדבר נלמד ממנחות שקומץ ניטל מהן, שבהן הלכה זו נאמרת במפורש. לפיכך, ההלכה לגבי מנחות שאין קומץ ניטל מהן היא כמו ההלכה לגבי אלו שקומץ ניטל מהן; כשם ששם, העבודה כשרה כשהיא נעשית בידי זר, כך גם כאן, העבודה גם כן כשרה כשהיא נעשית בידי זר. אלא, מאחר שרבא דחה את הסברו של רב נחמן לדעתו של רבי שמעון בברייתא, ברור שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון.

הגמרא שואלת: מה טעמם של חכמים, הסבורים שהמנחה כשרה אפילו אם היציקה נעשתה בידי מי שאינו כהן? הפסוק קובע: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים; וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב:א–ב). מכאן נלמד כי מן הקמיצה ואילך, עבודות המנחה הן אך ורק מצוותם של בני הכהונה. לפיכך, פסוק זה גם מלמד שהיציקה של השמן והבלילה, עבודות הנעשות לפני הקמיצה, כשרות אפילו אם הן נעשות בידי זר.

הגמרא שואלת: ומה היה רבי שמעון אומר בתגובה? הוא היה אומר שכאשר נאמר: "בני אהרן,