הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: קומץ של קמח או לבונה שנחסרו בכל שהוא ממידתם המלאה, הרי הם פסולים? הגמרא משיבה שיש לשנות את הברייתא כך: קורט של לבונה שנחסר בכל שהוא הרי הוא פסול. ואם תרצה, אמור במקום זאת שכאן, האמירה הראשונה שהובאה בשם רבי שמעון, עוסקת במקרה של לבונה הבאה עם מנחה, ולבונה זו נפסלת רק כאשר יש בה פחות מקורט, ואילו שם, האמירה השנייה של רבי שמעון, עוסקת במקרה של לבונה הבאה בפני עצמה. לבונה כזו נפסלת אם יש בה פחות ממידתה המלאה.

רבי יצחק בר יוסף אומר שרבי יוחנן אומר: יש שלוש מחלוקות של תנאיםבעניין זה. רבי מאיר סבור שעל הכהן לקמוץ קומץ בתחילה, ולבסוף יש להקטיר על המזבח את כל הקומץ. ורבי יהודה סבור שעל הכהן לקמוץ קומץ בתחילה, ולבסוף יש להקטיר ממנו על המזבח לפחות שני צביטות. ורבי שמעון סבור שעל הכהן לקמוץ קומץ בתחילה ולבסוף יש להקטיר ממנו על המזבח לפחות צביטה אחת.

וְכָל שְׁלָשְׁתָּם מְפָרְשִׁים פָּסוּק אֶחָד בְּאוֹפֶן שׁוֹנֶה. הַפָּסוּק אוֹמֵר: “וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה” (ויקרא ו׳:ח׳). רבי מאיר סבור שאין להקטיר את הקרבן על המזבח אלא אם כן נותר מלוא שיעור הלבונה שנקבע מתחילה עם המנחה. ורבי יהודה סבור שכאשר הפסוק אומר: “כָּל”, הכוונה היא לכל חלק מן הלבונה, אפילו קמצוץ אחד, שכן kol יכול לציין כל כמות שהיא (ראו מלכים ב׳ ב׳:ד׳). וכאשר הפסוק אומר: “אֵת”, הרי זה בא לרבות קמצוץ נוסף. בהתאם לכך, צריכים להישאר לפחות שני קמצוצים כדי להקטירם על המזבח. ורבי שמעון מפרש את המילה “כל” באותו אופן שמפרש רבי יהודה, אך הוא אינו דורש ואינו לומד halakha מן המונח “אֵת”, ולכן הוא סבור שיש להישאר רק קמצוץ אחד כדי להקטירו.

ורבי יצחק בר יוסף עוד אומר שרבי יוחנן אומר: המחלוקת בין תנאים אלה היא לגבי לבונה הבאה עם מנחה. אבל לגבי לבונה הבאה בפני עצמה, הכול, אפילו רבי יהודה ורבי שמעון, מסכימים שהכהן חייב להביא קומץ בתחילה, ולבסוף יש להקטיר על המזבח את כל הקומץ. משום כך היה צורך שהפסוק יאמר: "אשר על המנחה," שכן הדבר מלמד שיחד עם מנחה, כן, אפשר להקטיר את הלבונה אפילו אם נותרו רק קמצוץ אחד או שניים, אבל לגבי לבונה הבאה בפני עצמה, אין להקטירה אם היא במצב זה.

ורבי יצחק בר יוסף אומר שרבי יוחנן אומר: המחלוקת בין תנאים אלו היא לגבי לבונה הבאה עם מנחה. אבל לגבי לבונה הבאה בבזיכים יחד עם לחם הפנים, הכול, אפילו רבי יהודה ורבי שמעון, מסכימים שצריכים להיות שני קומצים בתחילה, קומץ אחד לכל בזיך, ולבסוף גם צריכים להיות שני קומצים.

הגמרא שואלת: וכי מובן מאליו שכך הוא, שהרי לגבי הלכה זו הכתוב אינו אומר את הלשון: כל, שממנה אפשר היה ללמוד שהוא מתייחס לכל חלק מן הלבונה? הגמרא מסבירה: פסיקה זו נצרכת, שמא תאמר שמאחר שהלבונה שבבזיכים באה יחד עם לחם, כלומר, לחם הפנים, יש לראותה כ: "לבונה אשר על המנחה" (ויקרא ו:ח), ולכן רבי יהודה ורבי שמעון סבורים שאפשר להקטירה אפילו אם נותרו פחות משני קומצים. רבי יצחק בר יוסף מלמד אותנו שאין זה כך.

הגמרא מציינת: רבי אמי ורבי יצחק נפחא חולקים בנוגע למקרה של לבונה הבאה בפני עצמה. אחד אומר שהמחלוקת בין התנאים בנוגע לשאלה האם קומץ לבונה שנחסר כשר להקרבה על המזבח חלה רק בנוגע ללבונה הבאה עם מנחה, אבל בנוגע ללבונה הבאה בפני עצמה, הכול מסכימים שעל הכהן לקמוץ קומץ בתחילה, ולבסוף יש להקטיר על המזבח את כל הקומץ. ואחד אומר: כשם שיש מחלוקת במקרה זה, כך גם יש מחלוקת במקרה ההוא.

§ המשנה מלמדת שאם הכהן הפחית מלבונתה מעבר לשיעורה הראוי, המנחה פסולה. הגמרא מסיקה מהצהרה זו שאם הוסיף את לבונתה, היא כשרה. הגמרא שואלת: והרי שנינו בברייתא שאם הוסיף את לבונתה, המנחה פסולה? רמי בר חמא אמר: הברייתא פוסקת שהמנחה פסולה במקרה שהפריש שני קומצים של לבונה עבור המנחה והניח את שניהם על המנחה.

ורמי בר חמא אומר: במקרה שבו אדם הפריש שני קומצים של לבונה עבור מנחתו ולאחר מכן איבד אחד מהם, אם הוא אבד לפני קמיצת המנחה, הלבונה הנוספת לא נקבעה עם המנחה, ולכן אינה פוסלת את המנחה. אבל אם אירע הדבר לאחר קמיצת המנחה, מאחר ששני הקומצים כבר היו קבועים עם המנחה, היא פסולה, שכן הוא הרבה את לבונתה במידה גדולה.

ורמי בר חמא אומר: במקרה שבו אדם הפריש ארבעה קומצים של לבונה עבור הנחה בשני הבזיכים המלווים את לחם הפנים, ושניים מהם אבדו לאחר מכן, ההלכה תלויה במועד שבו אבדו. אם אבדו לפני סילוק הבזיכים מעל שולחן לחם הפנים, אזי הלבונה הנוספת טרם נקבעה עם לחם הפנים, והלבונה כשרה להקרבה. אבל אם אבדו לאחר סילוק הבזיכים, אזי כל ארבעת הקומצים כבר נקבעו עם לחם הפנים, ולכן הלבונה פסולה.

הגמרא שואלת: מדוע אני צריך גם את זה? אמירה זו של רמי בר חמא זהה לאותה אמירה קודמת, שכן הקטרת הלבונה מתירה את לחם הפנים לאכילה כשם שהלבונה מתירה את המנחה לאכילה. לפיכך, סילוק בזיכי הלבונה דומה לקמיצת הקומץ מן המנחה.

הגמרא מסבירה: האמירה האחרונה של רמי בר חמא נחוצה, שמא תאמר כי מאחר שהקומץ של הלבונה של לחם הפנים נחשב כבר מיועד להקטרה, שכן הוא מונח בכלי נפרד ונשרף כולו, אזי משהגיע הזמן להסיר את הבזיכים מעל שולחן לחם הפנים, הרי זה נחשב כאילו הבזיכים כבר הוסרו, ולכן לחם הפנים צריך להיפסל מחמת הלבונה הנוספת. לכן רמי בר חמא מלמד אותנו שהקומצים הנוספים פוסלים את לחם הפנים רק אם היו בתוך הבזיכים בשעת הסרתם בפועל מן השולחן.

משנה: לגבי מי שקמץ מן המנחה מתוך כוונה לאכול את שייריה בחוץ לעזרה או לאכול כזית משייריה בחוץ לעזרה, להקטיר את קומצה בחוץ לעזרה או להקטיר כזית מן קומצה בחוץ לעזרה, או להקטיר את לבונתה בחוץ לעזרה, בכל המקרים הללו המנחה פסולה, אבל אין חיוב כרת על מי שאוכל ממנה. אם הייתה לו כוונה לאכול את שייריה למחרת או לאכול כזית משייריה למחרת, להקטיר את קומצה למחרת או להקטיר כזית מן קומצה למחרת, או להקטיר את לבונתה למחרת,