אחרי הכול, פסוק כבר מציין שיש לשים את השמן על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית, כפי שנכתב: "על דם האשם" (ויקרא י״ד:י״ז). מאחר שהתורה כבר פירטה שהדם ניתן על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית (ויקרא י״ד:י״ד), ברור שגם השמן ניתן שם. בדומה לכך, מדוע צריך הפסוק לפרט לגבי מצורע עני שהשמן ניתן על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית? האם אין זה כבר ברור מן הפסוק היכן יש לתת את השמן, כפי שנאמר: "על מקום דם האשם" (ויקרא י״ד:כ״ח)? הגמרא משיבה: פירוט אחד, שנאמר לגבי מצורע עשיר, בא להתיר את נתינת השמן על צידי הבוהן וצידי בוהן הרגל, נוסף על צד הציפורן של הבוהן ובוהן הרגל, ופירוט אחד, שנאמר לגבי מצורע עני, בא לפסול את צידי הצדדים, כלומר, את חלקיהם התחתונים.

הגמרא שואלת לגבי הפסוק: "על דם האשם" (ויקרא י״ד:י״ז), שנאמר לגבי טהרת מצורע עשיר, והפסוק: "על מקום דם האשם" (ויקרא י״ד:כ״ח), שנאמר לגבי טהרת מצורע עני. לשם מה הם באים, כלומר, מדוע יש צורך בשני הפסוקים?

הגמרא משיבה: פסוקים אלה נצרכים, שכן אילו היה הרחמן כותב רק: "על דם האשם," הייתי אומר: אם הדם נמצא עדיין על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית של המצורע, כן, הכהן נותן את השמן על הדם. אבל אם הוא נמחה משם, אין הוא נותן את השמן. לכן הרחמן כותב: "על מקום דם האשם," ללמד שהשמן ניתן על מקום הדם, ולאו דווקא על הדם עצמו.

ואם להפך, אילו הרחמן היה כותב רק: "על המקום של דם אשם," הייתי אומר: את השמן נותנים על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דווקא כאשר הדם נמחה משם. אבל אם הדם עדיין נמצא שם, הייתי אומר שהדם חוצץ בין השמן לבין הבוהן או הבהן. לכן, הכתוב מלמדנו שהשמן ניתן "על דם האשם," והדם אינו נחשב חציצה.

רבא אמר: מכיוון שנכתב שהכהן נותן את השמן "על דם האשם," ו: "על מקום דם האשם," ונכתב גם לגבי מצורע עשיר (ראו ויקרא י״ד:י״ד) ומצורע עני (ראו ויקרא י״ד:כ״ה) שהיד והרגל הימניות נדרשות לשם נתינת הדם, כפי שנאמר בפסוקים: "על תנוך ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית," ונכתב דבר זה גם לגבי השמן של מצורע עשיר (ראו ויקרא י״ד:י״ז) ועני (ראו ויקרא י״ד:כ״ח), אפשר לשאול: למה אני צריך את כל הפסוקים הללו?

אלא, רבא אמר: הפסוקים המציינים שיש לשים את השמן על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית אינם מלמדים הלכה בנוגע למצורע, שכן ברור שיש לשים את השמן על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית, כפי שנאמר: "על מקום דם אשם." אלא, פסוקים אלה הם המקור לגזירות שוות עבור הלכות אחרות. כאשר הכתוב אומר בנוגע למצורע עשיר: "על כף ידו הימנית" (ויקרא י״ד:י״ז), הדבר מלמד גזירה שווה בין המונח "יד" הכתוב כאן לבין "יד" הכתוב לגבי קמיצה, כפי שנאמר על הקמיצה: "וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט׳:י״ז). הגזירה השווה מלמדת שגם הקמיצה חייבת להיעשות ביד ימין.

בדומה לכך, כאשר הפסוק קובע: “מִבֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית” (ויקרא יד:יז), בנוגע למצורע עשיר, הדבר מלמד גזירה שווה בין המונח “רגל” הכתוב כאן לבין “רגל” הכתוב לעניין הטקס שבאמצעותו היבם, אדם שאחיו הנשוי מת בלא ילדים, משחרר את אלמנת אחיו, היבמה, מזיקת הייבום [חליצה], כפי שהפסוק קובע לעניין חליצה: “וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ” (דברים כה:ט). הגזירה השווה מלמדת שהנעל נחלצת מרגלו הימנית.

בנוסף, כאשר הפסוק קובע: "על תנוך אוזן הימנית של המיטהר" (ויקרא יד:יז), ביחס למצורע עשיר, הדבר מלמד גזירה שווה בין המונח "אוזן" הכתוב כאן לבין "אוזן" הכתוב לגבי רציעת אוזנו של עבד עברי במרצע, כפי שנאמר בפסוק: "ורצע אדניו את אזנו במרצע" (שמות כא:ו). הגזירה השווה מלמדת שאוזנו הימנית של העבד נרצעת.

הגמרא שואלת: לגבי האזכור הנוסף של יד שמאל בפסוק העוסק במצורע העני, לשם מה הוא בא? רב ששת, בנו של רב אידי, אמר: הוא בא לפסול את היד הימנית של כהן לצורך טהרת מצורע. דבר זה מלמד שלא תאמר: ואם במקום שבו צד שמאל אינו נכלל, שכן עבודות הקרבנות בכלל נפסלות כשהן נעשות ביד שמאל, היד הימנית נכללת, כלומר, אותן עבודות חייבות להיעשות ביד ימין, אם כן במקום שבו יד שמאל נכללת, במקרה של מצורע, האם אין זה הגיוני שהיד הימנית גם תהיה נכללת? לכן הפסוק חוזר ואומר שהשמן ניצק אל כף ידו השמאלית של הכהן, כדי לפסול את היד הימנית.

הגמרא שואלת: ומה לגבי הפסוקים האחרים המציינים את ידו השמאלית של מצורע עני (ויקרא יד:כו–כז), וכן את ידו ורגלו הימניות של מצורע עני (ויקרא יד:כה–כח), לשם מה הם באים? הגמרא משיבה: פסוקים אלה באים ללמד את מה ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה בתורה ונשנתה לאחר מכן, לא נשנתה אלא בשביל דבר שנתחדש לראשונה בה, בפרשה החוזרת. כלומר, לעיתים התורה חוזרת על פרשה שלמה רק כדי ללמד פרט חדש אחד. במקרה זה, הפסוקים הדנים בטהרתו של מצורע עני נשנו רק בשל ההבדלים בקרבנות בין מצורע עשיר למצורע עני. אין ללמוד מהם הלכה נוספת.

§ רבה בר בר חנה אומר כי רבי שמעון בן לקיש אומר: כל מקום בתורה שבו נאמר שמעשה נעשה באמצעות אצבע או על ידי כהונה, כלומר, שמשתמשים באצבעו כדי לבצע את המעשה או שכהן מבצע אותו, הדבר מלמד שהוא נעשה רק ביד ימין.

הגמרא מעירה: היה יכול לעלות על דעתנו לומר שמשמעות הדבר היא שנדרשים גם אצבע וגם הכהונה להיאמר יחד בפסוק כדי לחייב שימוש ביד ימין, למשל, כפי שנכתב: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו" (ויקרא ד:כה). והעובדה שפסוק זה מתייחס לאצבע מידו הימנית נלמדת ממצורע, כפי שנכתב: "וטבל הכהן את אצבעו הימנית" (ויקרא יד:טז). אין זה יכול להיות נכון, שהרי ישנו הפסוק העוסק בקמיצה ממנחה, שבו רק הכהונה נכתבה, ואף על פי כן למדנו במשנה (ו ע"א): אם הכהן קמץ בידו השמאלית המנחה פסולה.

לכן, רבא אמר: אמירה זו משמעה שאם הפסוק מזכיר או אצבע או את הכהונה, יש להשתמש רק ביד ימין.

אביי אמר לרבא: אך דבר זה נסתר מן הפסוק הדן בהולכת האיברים של עולת התמיד אל הכבש של המזבח, שכן כהונה כתובה לגביו, כפי שנאמר: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א:יג), ואמר מר שפסוק זה מתייחס להולכת האיברים אל הכבש. ואף על פי כן למדנו במשנה (תמיד לא ב): כאשר הכהן מוליך את האיברים אל הכבש, הרגל של הצד הימני של הקרבן נישאת ביד השמאל של הכהן, ומקום עורה, כלומר הצד של האיבר המכוסה בעור, מוחזק כשהוא פונה כלפי חוץ. ברור אפוא ששימוש ביד שמאל אינו פוסל את הולכת האיברים.

הגמרא משיבה: כאשר אנו אומרים שאם הפסוק מציין או אצבע או כהונה אז יד שמאל פסולה, אין זה אלא לגבי דבר המעכב כפרה, כלומר, עבודה שביצועה הכרחי לכפרה, בדומה להזאת השמן על המצורע (ראו ויקרא י״ד:ט״ז). לעומת זאת, הולכת האיברים אינה הכרחית לכפרה.

הגמרא שואלת: אבל האם אין קבלת הדם בכלי שרת, שהיא דבר המעכב כפרה, ושנאמרה לגביו כהונה? כפי שנאמר: "והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" (ויקרא א:ה), וזה מתייחס לקבלת הדם. ואף על פי כן למדנו במשנה (זבחים טו ע"ב): אם אדם קיבל את הדם בידו השמאלית, הדם פסול להקרבה, ורבי שמעון מכשיר אותו, אף על פי שהכהונה נזכרת בפסוק.

הגמרא משיבה: האם אתה אומר שיש קושי לפי שיטתו של רבי שמעון? רבי שמעון דורש ששני הדברים יופיעו בפסוק, כלומר, גם אצבע וגם כהונה.

הגמרא שואלת: והאם רבי שמעון באמת מצריך את שניהם? והלא שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: בכל מקום בתורה שבו נאמרה המילה יד, הכתוב אינו מתייחס אלא ליד הימין, ובכל מקום שהפסוק מזכיר את המילה אצבע, אין הוא מתייחס אלא לאצבע של הימין? הגמרא משיבה: לשיטת רבי שמעון, אם הפסוק מזכיר רק את המילה אצבע, אין הוא מצריך גם הזכרה של הכהונה כדי שההגבלה תחול. אבל אם הפסוק מזכיר רק את הכהונה, הוא מצריך הזכרה של המונח אצבע כדי שההגבלה תחול.

הגמרא שואלת: אבל לשיטת רבי שמעון, אם הזכרת הכהונה לבדה אינה מספיקה כדי לפסול את יד ימין, אם כן למה אני צריך את האזכור המיותר של כהן לגבי קבלת הדם? הרי הפסוק כבר קובע שהקבלה חייבת להיעשות על ידי בני אהרן. הגמרא משיבה: האזכור הנוסף של הכהונה מלמד שכהן חייב לבצע את קבלת הדם במצבו הכהני, כלומר, כשהוא לבוש בבגדי הכהונה.