וּמֵרְקִיקִין, וְקָא קָמֵיץ מֵחַלּוֹת אַרְקִיקִין וּמֵרְקִיקִין אַחַלּוֹת.
והרקיקים יחד; ולפי הצעה זו, הוא מסיר מלוא חופן מן הכיכרות עבור הרקיקים ומלוא חופן מן הרקיקים עבור הכיכרות.
שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: אִם קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ מֵאֶחָד עַל שְׁנֵיהֶם – יָצָא.
הגמרא משיבה: שמענו שרבי שמעון אמר: אם אדם הביא מנחת מאפה שחלקה חלות וחלקה רקיקים, והכהן קמץ, ומה שעלה בידו היה רק מאחד משני הסוגים, או חלות בלבד או רקיקים בלבד, יצא ידי חובת הקמיצה.
וְהָא אִיכָּא מוֹתַר שֶׁמֶן, דְּאִי מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין אָמַר – מוֹתַר הַשֶּׁמֶן מַחְזִירוֹ לַחַלּוֹת, אִי כּוּלְּהוּ רְקִיקִין אָמַר – מוֹתַר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הגמרא שואלת: אבל האין כאן בעיה של השמן העודף? הגמרא (עה ע"א) קובעת שאם מנחת מאפה מובאת חציה חלות וחציה רקיקין, השמן מתחלק בשווה ביניהן; חצי נבלל עם החלות וחצי ניתן על הרקיקין. גם את השמן העודף מן הרקיקין אפשר לבלול עם החלות. אבל אם המנחה נאפית כולה כרקיקין, השמן שנותר ניתן לכהנים. לכן, ביאורו של אביי למשנה מעורר קושי, שכן אם האדם אמר בנדרו שיביא חצי חלות וחצי רקיקין, מחזירים את השמן העודף ובוללים אותו עם החלות. אבל אם אמר שכל המנחה תהיה רקיקין, השמן העודף צריך להיות נאכל לכהנים.
כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוֹשְׁחָן כְּמִין כִּי, וּמוֹתַר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הגמרא פותרת בעיה זו בהתאם לדבריו של רבי שמעון בן יהודה. כפי שנלמד בברייתא שרבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון ששמן של מנחה הנאפית חציה חלות וחציה רקיקין ניתן כך: מושחין את הרקיקין בצורת האות היוונית כי, Χ, ואת השמן הנותר אוכלים הכוהנים. לפיכך, השמן הנותר של מנחה הנאפית חציה חלות וחציה רקיקין משמש באותה דרך כמו זה של מנחה הנאפית כולה כרקיקין.
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא אִיכָּא לְסַפּוֹקַהּ בְּמִנְחַת נְסָכִים, דְּאָמַר רָבָא: מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחַת נְסָכִים בְּכׇל יוֹם.
§ רב כהנא אמר לרב אשי: אם אדם מפרט בנדרו איזו מנחה יביא, ולאחר מכן שוכח, מדוע הוא מביא רק חמישה סוגי מנחות? האם אין מקום להסתפק גם לגבי סוג נוסף של מנחה, והוא המנחה הבאה עם הנסכים המלווים עולות שונות? מנחה זו יכולה גם לבוא בפני עצמה כנדבה, כפי שאמר רבא: אדם רשאי לנדב מנחה הבאה עם הנסכים בכל יום, אם ירצה בכך.
כִּי קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ (סִימָן: ״יָחִיד״, ״בִּגְלַל״, ״לְבוֹנָה״, ״בְּלוֹג״, ״מְקַמְּצָה״) –
הגמרא משיבה שאין כל אי־ודאות באשר לאפשרות שהוא אמר שיביא מנחת נסכים, משום שהיא שונה לחלוטין משאר סוגי המנחות. כאשר אדם מסופק איזו מנחה נדר להביא, הספק הוא רק לגבי מנחות מסוימות. הגמרא מציגה סימן להבדלים הללו: יחיד, בגלל, לבונה, עם לוג, קומץ ממנה.
בָּאָה בִּגְלַל יָחִיד, בָּאָה בִּגְלַל צִיבּוּר – לָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ.
הגמרא מפרטת: חוסר הוודאות לגבי איזו מנחה נדר להביא הוא לגבי מנחה שמובאת אך ורק בשל חובתו של יחיד. אבל אין חוסר ודאות לגבי מנחה שמובאת בשל חובת הציבור, למשל מנחה המובאת עם נסכים, המתלווים לקרבנות ציבור וכן לקרבנות יחיד; בוודאי הוא לא נדר להביא סוג זה של מנחה.
כִּי קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ – בָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, בָּאָה בִּגְלַל זֶבַח – לָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ.
יתר על כן, כאשר אדם אינו בטוח, הדבר נוגע למנחת מאכל המובאת מחמת חובתה שלה. אך אין אדם מסופק לגבי מנחת מאכל המובאת עם נסכים מחמת דרישותיו של קורבן.
כִּי קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ – טְעוּנָה לְבוֹנָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה לְבוֹנָה – לָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ.
כאשר אדם מסופק הרי זה בנוגע למנחת מאכל המחייבת שלבונה תובא עמה. אבל אין אדם מסופק בנוגע למנחת מאכל המובאת עם נסכים, שאינה מחייבת לבונה.
כִּי קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ – בָּאָה בְּלוֹג, בָּאָה בִּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין – לָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ.
כאשר אדם אינו בטוח, הרי זה בנוגע לסוג של מנחת קמח המובאת עם לוג אחד של שמן. אבל אין אדם מסתפק אם היא מובאת עם שלושה לוגין של שמן או יותר, שזו ההלכה בנוגע למנחות המובאות עם נסכים (ראו במדבר טו:ה–ו, ט).
כִּי קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ – טְעוּנָה קְמִיצָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה קְמִיצָה – לָא קָא מִסְתַּפְּקָא לֵיהּ.
כאשר אדם אינו בטוח, הדבר אמור רק לגבי מנחת מאכל הטעונה קמיצה. אבל אין ספק לגבי מנחת מאכל שאינה טעונה קמיצה, וזו ההלכה לגבי מנחה הבאה עם נסכים.
״פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים״.
§ המשנה מלמדת: אם אדם אומר: פירטתי מנחת עשיריות של איפה, אך איני זוכר כמה פירטתי, לדעת חכמים עליו להביא מנחה של שישים עשיריות האיפה. לדעת רבי יהודה הנשיא עליו להביא שישים מנחות, שכל אחת מהן במספר שונה של עשיריות, מאחת ועד שישים.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה, וְקָבַעְתִּי בִּכְלִי אֶחָד שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים, שֶׁהֵן אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
החכמים לימדו בברייתא: אם אדם אומר: פירשתי שאביא מנחה, וקבעתי שיש להביאה בכלי אחד של עשיריות האיפה, אבל איני יודע מה מספר העשיריות שפירשתי, עליו להביא מנחה אחת של שישים עשיריות האיפה. זהו דברי חכמים. רבי יהודה הנשיא אומר: עליו להביא שישים מנחות של עשיריות בשישים כלים, שכל אחד מהם מכיל שיעור מעשירית אחת ועד שישים עשיריות, שהן בסך הכול 1,830 עשיריות האיפה.
״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי, וְאִי זוֹ מֵהֶן פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא חָמֵשׁ מְנָחוֹת שֶׁל שִׁשִּׁים שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים, שֶׁהֵן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא חָמֵשׁ מְנָחוֹת שֶׁל שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה אֲלָפִים וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים.
הברייתא ממשיכה: אם אמר: פירשתי סוג מסוים של מנחת מאכל עם מספר מסוים של עשיריות האיפה שתובא בכלי אחד, אבל איני יודע מה פירשתי, או איזה סוג של מנחת מאכל פירשתי, ואיני יודע כמה עשיריות האיפה פירשתי, עליו להביא את חמשת הסוגים השונים של מנחות המאכל, וכל אחת מהן צריכה להכיל שישים עשיריות של איפה, שהן בסך הכול שלוש-מאות עשיריות של איפה. זו דעתם של החכמים. רבי יהודה הנשיא אומר: עליו להביא חמשה סוגים שונים של מנחות מאכל, ולגבי כל סוג עליו להביא שישים מנחות מאכל, כל אחת עם מספר שונה של עשיריות, מאחת ועד שישים, שהן בסך הכול 9,150 עשיריות של איפה.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּמוּתָּר לְהַכְנִיס חוּלִּין לָעֲזָרָה קָא מִיפַּלְגִי, רַבִּי סָבַר: אָסוּר לְהַכְנִיס חוּלִּין לָעֲזָרָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מוּתָּר לְהַכְנִיס חוּלִּין לָעֲזָרָה.
הגמרא שואלת: ביחס לאיזה עיקרון נחלקו החכמים ורבי יהודה הנשיא ? רב חסדא אמר: הם נחלקו בשאלה האם מותר להכניס חולין אל עזרת המקדש. רבי יהודה הנשיא סבור כי אסור להכניס חולין אל עזרת המקדש. לפיכך יש צורך להביא שישים מנחות מכל סוג, שכן אם אדם מביא רק מנחה אחת של שישים עשרונים של איפה בכלי אחד, ייתכן שהוא עובר על איסור זה, מפני שאפשר שנדר להביא פחות מכמות זו, והכמות העודפת היא חולין. והחכמים סבורים כי מותר להכניס חולין אל עזרת המקדש. לפיכך, גם אם המנחה גדולה מן הנדרש, אין בכך כל משמעות.
רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר לְהַכְנִיס חוּלִּין לָעֲזָרָה, וְהָכָא בְּמוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה קָא מִיפַּלְגִי.
רבא אמר שהמחלוקת בין החכמים לבין רבי יהודה הנשיא היא בעניין אחר: הכול מסכימים שאסור להכניס חולין אל עזרת המקדש, וכאן נחלקו בשאלה אם מותר לערב קרבן הבא לשם חובה יחד עם קרבן נדבה.
רַבָּנַן סָבְרִי: מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וְרַבִּי סָבַר: אָסוּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה.
החכמים סבורים כי מותר לערב מנחה שמקיימת חובה יחד עם מנחת נדבה, ולכן אפשר להביא שישים עשרונים בכלי אחד ולהתנות שהכמות שמעבר לחובתו תהיה מנחת נדבה. ורבי יהודה הנשיא סבור כי אסור לערב מנחה שמקיימת חובה יחד עם מנחת נדבה, ולכן אי אפשר לעשות תנאי כזה; כל מנחה אפשרית טעונה כלי לעצמה. לגבי כל כלי, הוא מתנה שאם זו יכולה לקיים את נדרו, תיחשב לקיום נדרו, ואם לאו תשמש כמנחת נדבה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, הָא בָּעֵינַן שְׁנֵי קְמָצִים? דְּקָמֵיץ וַהֲדַר קָמֵיץ.
אביי אמר לרבא: לשיטת החכמים, האומרים כי מותר לערב מנחה שהיא חובה יחד עם מנחת נדבה, וכלי אחד של שישים עשרונים יכול לשמש בחלקו לקיום החובה ובחלקו כמנחת נדבה, יש קושי: האם אין אנו צריכים קמיצה של שתי קומצות, אחת למנחת החובה ואחת למנחת הנדבה? רבא השיב: לשיטת החכמים, נדרש שהכהן יקמוץ קומץ ושוב יקמוץ קומץ.
וְהָא קָא קָמֵיץ מֵחוֹבָה אַנְּדָבָה וּמִנְּדָבָה אַחוֹבָה!
אביי אמר לרבא: אבל אם כן, מאחר שהעשיריות שמקיימות חובה והעשיריות שהן מתנה מעורבות יחד בכלי אחד, כאשר הכהן קומץ קומץ, האם אין הוא קומץ מתוך עשיריות שמקיימות חובה כדי לחשב עבור עשיריות שהן קרבן מתנה, וקומץ מתוך עשיריות שהן קרבן מתנה כדי לחשב עבור עשיריות שמקיימות חובה?
דְּתָלֵי לֵיהּ בְּדַעַת כֹּהֵן, דְּאָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּמָטְיָא יְדָא דְּכֹהֵן הַשְׁתָּא – חוֹבָה, וּלְבַסּוֹף – נְדָבָה.
רבא השיב לאביי: אין זו קושיה, שכן המביא את מנחתו תולה אותה בדעתו של הכהן, שכן הוא אומר: לכל מקום שיד הכהן מגיעה עתה, כשהוא קומץ את הקומץ הראשון, שם יהיו העשרונים המקיימים את חובתי, ולכל מקום שידו מגיעה בסוף, כשהוא קומץ את הקומץ השני, תהיה זו מנחת נדבה.
וְאַקְטוֹרֵי הֵיכִי מַקְטַר? לַיקְטַר נְדָבָה בְּרֵישָׁא – דְּחוֹבָה הֵיכִי מַקְטַר לַהּ? דִּלְמָא כּוּלַּהּ חוֹבָה הִיא, וְחָסְרוּ לְהוּ שִׁירַיִם.
אביי שאל את רבא: אבל כיצד הכהן מקטיר את הקומץ על המזבח? אם הכהן יקטיר את הקומץ מן מנחת הנדבה תחילה, כיצד יוכל אחר כך להקטיר את הקומץ של העשרונות המקיימים את החובה? שמא כל המנחה היא עבור החובה, שכן הנדר היה להביא שישים עשרונות של איפה, וכל מה שמלבד הקומץ הראשון, ובכלל זה הקומץ השני, הוא השיריים, ועל ידי הקטרת חלק ממנו הכהן גורם לשיריים שייחסרו.
וְאָמַר מָר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה – אֵין מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן!
והאדון אמר: בנוגע לשיירי מנחה שנחסרה בין קמיצת הקומץ לבין הקטרתו של הקומץ על המזבח, ההלכה היא שאין מקטירים את הקומץ בגללה, שכן אין היא נחשבת למנחה כשרה.
לַיקְטַר חוֹבָה בְּרֵישָׁא – דִּנְדָבָה הֵיכִי מַקְטַר לַהּ?
לחלופין, אם הכהן ישרוף תחילה את הקומץ שמקיים את החובה, כיצד יוכל לשרוף את הקומץ של מנחת המתנה?