עִמּוֹ, וְאוֹמֵר: אִם מְצוֹרָע הוּא – זֶהוּ אֲשָׁמוֹ וְזֶה לוּגּוֹ, וְאִם לָאו – אָשָׁם זֶה יְהֵא שַׁלְמֵי נְדָבָה.
עמו ואומר את התנאי הבא: אם זו קרבן של מצורע, כלומר, אם אני מצורע, זהו אשם שלו וזהו הלוג של שמן. ואם איני לא מצורע, בהמה זו שהבאתי לקרבן אשם תהיה קרבן שלמים לנדבה, מפני שדיניהם בעבודת הקרבנות שווים.
וְאוֹתוֹ אָשָׁם טָעוּן שְׁחִיטָה בַּצָּפוֹן, וּמַתַּן בְּהוֹנוֹת, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק, וְנֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְהוּנָּה לְיוֹם וָלַיְלָה.
ואותו אשם תלוי טעון שחיטה בצפון עזרת המקדש, כאשם; ומתן הדם על בוהן יד ימין, ועל בוהן רגל ימין, ועל אוזן ימין של המצורע, כמתואר בויקרא י״ד:י״ד; והוא טעון סמיכה על ראש הבהמה, ונסכי היין הנלווים, ותנופת החזה והשוק, כשלמים. ונאכל לזכרי הכהונה למשך יום אחד ולילה שלאחריו כאשם, ולא לשני ימים ולילה שביניהם כשלמים.
וְאַף עַל גַּב דְּקָא מְפָרֵיק מָר בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים.
הגמרא מתייחסת לבעיה המתעוררת כתוצאה מהתניה זו, שכן התייחסות לקרבן כשני סוגי קרבנות שונים בשל התניה עלולה ליצור מצב שבו קרבן נפסל שלא כדין. במקרה של קרבן שמוקרב הן כשלמים והן כאשם, אם בשרו אינו נאכל עד עלות השחר של היום שלאחר מכן, הוא נפסל, אף על פי שייתכן שהוא קרבן שלמים, שאותו ניתן לאכול יום נוסף. הגמרא מעירה: ואף על פי שחכם מיישב סוגיה זו במסכת: שחיטת קדשים, כלומר, מסכת זבחים, באופן שלא יאפשר לעשות התניה במקרה זה (ראה עו ע"ב), יש הבחנה בין המקרה הנדון שם לבין המקרה הנדון כאן.
אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַיְיתֵי וּמַתְנֵי לְכַתְּחִילָּה – לְתַקּוֹנֵי גַּבְרָא, אֲבָל בְּעָלְמָא – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִילָּה לָא.
ההכרעה שניתנה שם הייתה: אמור שרבי שמעון אמר שבמקרה של ספק מותר להביא קרבן ולהתנות לגבי סוגו מלכתחילה רק לתקנתו של אדם, למשל, כדי לטהר אדם ממעמדו המסופק כמצורע, שכן אין לו דרך אחרת להיטהר. אבל בדרך כלל, בדיעבד, לאחר שהתעורר ספק לגבי מעמדו של קרבן מסוים, אכן מותר להקריב את הקרבן באופן שעשוי לצמצם את משך הזמן שהוקצב לאכילתו, אך אין להקדיש קרבן כזה מלכתחילה.
הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁלָמִים, דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתָן, דְּהָווּ לְהוּ קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל, אֲבָל מְנָחוֹת – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה.
הגמרא מסבירה מדוע כאן בכל זאת יהיה מותר להתנות ab initio: אף על פי כן, קביעה זו שאדם רשאי להתנות לגבי קרבן רק בדיעבד חלה רק על שלמים, שכן הקרבתם כאשם מקצרת את הזמן המוקצב לאכילתם, דבר שעלול להביא בשר קודשים לידי פסול. אבל תנאי לגבי מנחות, כאשר אדם אינו זוכר איזה סוג נדר להביא, מותר אפילו ab initio, שכן אין בכך כדי לקצר את הזמן המוקצב לאכילה. לכן, המשנה יכולה להיות בהתאם לשיטתו של רבי שמעון.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא, הָא קָא מַיְיתֵי עִשָּׂרוֹן אֶחָד מִשְּׁנֵי עִשָּׂרוֹן, וְלוֹג אֶחָד מִשְּׁנֵי לוּגִּין!
רב פפא אמר לאביי: כיצד אתה יכול להסביר שהמשנה יכולה להיות בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שאמר שאם אדם רוצה להביא מחצית ממנחת המאפה שלו כחלות ומחצית ממנה כרקיקים, הוא רשאי להביא אותה בדרך זו, שכן אפשר להביא מנחה של עשר חלות ועשרה רקיקים ולהתנות שחלק מהם מובאים כדי לצאת ידי חובתו והשאר הם נדבה? אין זה יכול להיות, שכן עשרים החלות והרקיקים מהווים יחד נפח של שני עשרונים של איפה, ולכן יש לקדשם בשני כלי שרת נפרדים. הדבר יוצר מצב שבו אדם מביא עישרון אחד של איפה, המהווה מנחה אחת לקיום חובתו של היחיד, משני עשרונים נפרדים של איפה. וכן, שתי המנחות טעונות שני לוג שמן, שכל אחד מהם מתקדש בכלי נפרד, ונמצא שכל מנחה כוללת לוג אחד של שמן משני לוגים.
שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: אִם הֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד מִשְּׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת, וְלוֹג אֶחָד מִשְּׁנֵי לוּגִּין – יָצָא.
אביי השיב: אין זה קשה, שכן שמענו שרבי שמעון אמר כי אם אדם הביא עשירית אחת של איפה כמנחת מאכל משתי עשיריות נפרדות, וכן אם אדם הביא לוג אחד של שמן משני לוגין נפרדים, יצא ידי חובתו.
וּמִיקְמָץ הֵיכִי קָמַץ? דְּמַתְנֵי וְאָמַר: אִי חַלּוֹת לְחוֹדַיְיהוּ, וּרְקִיקִין לְחוֹדַיְיהוּ אֲמַרִי – דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵחַלּוֹת לֶיהֱוֵי אַחַלּוֹת, דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵרְקִיקִין לֶיהֱוֵי אַרְקִיקִין. אִי מֶחֱצָה רְקִיקִין וּמֶחֱצָה חַלּוֹת אֲמַרִי – דְּקָא קָמֵיצְנָא מֵחַלּוֹת לֶיהֱוֵי אַמֶּחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין, וּדְקָא קָמֵיצְנָא מֵרְקִיקִין לִיהְווֹ אַמֶּחֱצָה רְקִיקִין וּמֶחֱצָה חַלּוֹת.
הגמרא שואלת: אבל כיצד נוטלים קומץ ממנחת זו, המורכבת גם מחלות וגם מרקיקים? הגמרא משיבה שהוא מתנה ואומר: אם פירשתי בנדרי שאביא חלות בלבד, או וכן אם אמרתי שאביא רקיקים בלבד, יהא הקומץ שאני נוטל מן החלות עבור החלות, ויהא הקומץ שאני נוטל מן הרקיקים עבור הרקיקים. אם אמרתי בנדרי שאביא מנחה שהיא מחצה רקיקים ומחצה חלות, יהא הקומץ שאני נוטל מן החלות עבור מחצית החלות ומחצית הרקיקים, ויהא הקומץ שאני נוטל מן הרקיקים עבור מחצית הרקיקים ומחצית החלות.
וְהָא בָּעֵי מִיקְמָץ חַד קוֹמֶץ מֵחַלּוֹת
הגמרא מערערת על הצעה זו: אבל אם הנדר היה להביא מנחת מחצה חלות ומחצה רקיקין, יש צורך לקמוץ מן החלות
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria