וְהָהוּא גַּבְרָא עַל פַּלְטֵר סָמֵיךְ.
רבי בייבאי מסכם: ואותו אדם, כלומר אני, נסמך על אופה. לכן דעתי אינה מיושבת דיה כדי להשיב על השאלה כראוי.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יְהוּדָה מוֹרְיָינָא דְּבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה, וְאוֹרִי לֵיהּ כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.
הגמרא שואלת: איזו מסקנה התקבלה לגבי שאלה זו? רב יוסף אמר: רבי יהודה היה הפוסק ההלכתי של בית הנשיא, והוא הורה להם לפי מסורתו שדם נבלת בהמה טמא.
דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. דַּם נְבֵילוֹת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁטִּמְּאוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא טִמְּאוּ אֶלָּא בִּרְבִיעִית, הוֹאִיל וְיָכוֹל לִקְרוֹשׁ וְלַעֲמוֹד עַל כְּזַיִת.
כפי שלמדנו בברייתא: רבי יהודה אומר כי שישה דברים הם מן הקולות של בית שמאי ומן החומרות של בית הלל. ובכללם דם נבילה, אשר בית שמאי מחשיבים לטהור, שכן לדעתם רק בשרה של נבילה מטמא; ובית הלל מחשיבים אותו לטמא. רבי יוסי ברבי יהודה אמר: אף כאשר בית הלל החשיבו אותו לטמא, הם החשיבו אותו לטמא רק כאשר יש בו שיעור של לפחות רביעית לוג, מפני ששיעור זה, אילו היה נקרש, היה יכול להוות כזית, שהוא השיעור המינימלי של בשר נבילה הנחשב לטמא.
מַתְנִי׳ אֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה, וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה.
משנה:אין נודרים נסך של לוג אחד, שני לוגין, או חמישה לוגין של יין, מפני שאין נסכים קיימים במידות יין אלו. אבל נודרים נסך של שלושה לוגין, שהיא מידת היין המובאת עם כבש, או ארבעה לוגין, שהיא מידת היין המובאת עם איל, או שישה לוגין, שהיא מידת היין המובאת עם פר. ואפשר לנדור נסך של שישה לוגין ומעלה, שכן כל כמות גדולה יותר יכולה להיות מורכבת מצירופים של שלוש מידות אלו.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ – יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים, אוֹ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים?
גמרא:הועלתה דילמה לפני החכמים: האם יש שיעור קבוע לנסכים, כך שכאשר אדם נודר להביא מספר מסוים של לוג יין, אין מקריבים אותם בנפרד, או שמא אין שיעור קבוע לנסכים, ומותר לחלקם ולהקריבם בכמויות קטנות יותר?
הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַיְיתִי חַמְשָׁה. אִי אָמְרַתְּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים – מָשֵׁיךְ וּמַקְרֵיב אַרְבְּעָה מִינַּיְיהוּ, דַּחֲזֵי לְאַיִל, וְאִידַּךְ הָוֵי נְדָבָה. וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים – עַד דִּמְמַלֵּי לְהוּ לָא קׇרְבִי.
הגמרא מבהירה: מהן הנסיבות? מדובר במקרה שהוא הביא חמישהלוג של יין. אם תאמר שאין שיעור קבוע לנסכים, אז הוא מפריש ומקריב ארבעה מהם, שכן הם ראויים לנסכי איל, והלוג האחר, שאין בו שיעור מספיק, מוקצה לנדבת ציבור. או שהוא עצמו קרב, או שהוא נפדה והכסף משמש לקניית קרבנות למילוי המזבח, כלומר, לזמנים שבהם המזבח בטל. אבל אם תאמר שיש שיעור קבוע לנסכים ואין לחלק את היין ולהקריבו בנפרד, אז הוא אינו קרב בעצמו ואינו נפדה בכסף ומוקרב עד שיוסיף על המידה הקיימת כך שמספר הלוג הכולל יוכל להיות מוקרב כנסך עצמאי.
מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, שִׁשָּׁה לִנְדָבָה, וְאָמְרִינַן: כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד מוֹתַר חַטָּאת, וּמוֹתַר אֲשָׁמוֹת, וּמוֹתַר אֲשַׁם נָזִיר, וּמוֹתַר אֲשַׁם מְצוֹרָע, וּמוֹתַר קִינִּין, וּמוֹתַר מִנְחַת חוֹטֵא.
מהי ההלכה? אביי אמר: בוא ושמע את התשובה ממשנה (שקלים ו:ה): היו שש שופרות לנדבות ציבור, ואנו אומרים: לשם מה הם יועדו? הם יועדו למעות שנותרו מקניית חטאות, למעות שנותרו מקניית אשמות, למעות שנותרו מקניית אשם נזיר, למעות שנותרו מקניית אשם מצורע, למעות שנותרו מקניית זוגות עופות, ולמעות שנותרו מקניית מנחת חוטא.
וְאִם אִיתָא, לִיתַקֵּין שׁוֹפָר אַחֲרִינָא כְּנֶגֶד מוֹתַר נְסָכִים!
ואם כן הוא שאין שיעור קבוע לנסכים, ואם נדר אדם להביא חמישה לוג, אזי ארבעה קרבים כנסך של איל, ואת החמישי אפשר לפדות ולהשתמש בדמיו לנדבת ציבור, אם כן יתקינו גם שופר נוסף במקדש למעות שנותרו מקניית נסכים.
הָנָךְ לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלִי, הָנֵי שְׁכִיחִי, אֶפְשָׁר דְּמִצְטָרְפִי דְּמָר וּדְמָר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקָרְבִי.
הגמרא משיבה: שש השופרות הללו מיועדים לכספים ההולכים לקרבנות ציבור, ולוגים אלה של יין שנותרו מן הנסכים הם משותפים, ולכן אין צורך לאחסנם, שכן ייתכן שנסכו של אדם זה יצורף אל נסכו של אדם אחר יחד כדי להגיע לשיעור הרצוי, ואז הוא מוקרב מיד. לפיכך, לא היה צורך בשופר נוסף עבור הכסף מפדיון הנסכים.
אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״אֶזְרָח״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין נְסָכִים, וְכַמָּה? שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין.
רבא אמר: בוא ושמע פתרון לדילמה מן ברייתא: התורה קובעת לגבי נסכים: "כל האזרח יעשה ככה את אלה, להקריב אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר טו:יג). מאחר שפסוק זה מיותר, המונחים השונים שבו משמשים לדרוש הלכות. המונח "אזרח" מלמד שאדם רשאי לנדור נסכים אפילו כאשר אינם קרבים יחד עם קורבן. וכמה הוא הנפח המזערי שמקריבים? שלושה לוגין, שהוא השיעור הקטן ביותר של נסך בתורה, כלומר, הנסך שמקריבים עם כבש.
וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. יָכוֹל יִפְחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״.
ומנין נלמד שאם רוצה להוסיף על שיעור זה רשאי להוסיף? הכתוב אומר לגבי הנסכים הקשורים לקרבנות המוסף של ראש חודש: "ונסכיהם: חצי הין יין יהיה לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש" (במדבר כח:יד). מן הלשון היתרה "יהיה" ניתן להבין שיש אחרים, וללמוד שאפשר להביא גם נסכים בפני עצמם. האם אפשר לפחות את כמות היין שבנסך לפחות משלושה לוג? הכתוב אומר: "כל האזרח יעשה ככה, ככה" (במדבר טו:יג), כלומר, אין להביא פחות משלושה לוג יין.
מַאי ״יוֹסִיף״? אִילֵּימָא אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה – מַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה? דַּחֲזוּ לְכֶבֶשׂ – אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה נָמֵי חֲזוּ לְאַיִל וּפַר! אֶלָּא לָאו, חֲמִשָּׁה, וּשְׁמַע מִינַּהּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מבהירה: מה כוונת הברייתא כשהיא אומרת שמותר להוסיף על המינימום של שלושה לוג לנסך עצמאי? אם נאמר שהכוונה היא שמותר להקריב ארבעה או שישה לוג, אם כן מה שונה בשלושה לוג עד שנקבעו במפורש? הרי זה מפני שהם ראויים לנסכי כבש. אם כך, גם ארבעה או שישה לוג ראויים הם, שכן ארבעה לוג קרבים כנסך לאיל, ושישה לוג קרבים כנסך לפר. אלא, כשהברייתא אומרת שמותר להוסיף, האם אין היא מתכוונת לחמישה לוג של יין, אף על פי שאין זו מידה הנהוגה עם אף אחד מן הקרבנות? ולמד מכאן מן הברייתא שאין שיעור קבוע לנסכים. הגמרא מאשרת: אכן, למד מכאן מן הברייתא שכך הוא.
אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי? אֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה. קָתָנֵי חֲמִשָּׁה דּוּמְיָא דִּשְׁנַיִם, מָה שְׁנַיִם דְּלָא חֲזוּ כְּלָל, אַף חֲמִשָּׁה נָמֵי דְּלָא חֲזוּ כְּלָל.
רב אשי אמר: אבל האם לא למדנו זאת במשנה: אין נודרים נסך של לוג אחד, שני לוגין, או חמישה לוגין של יין? רב אשי ממשיך: בניסוח המשנה בדרך זו, התנא מלמד שמעמדם של חמישה לוגין דומה למעמדם של שני לוגין: כשם ששני לוגין אינם ראויים כלל להיקרב בפני עצמם, כך גם חמישה לוגין אינם ראויים כלל להקרבה, שכן אין נסכים במידה זו. מכאן מוכח שיש מידה קבועה לנסכים, ואין לחלקם לשניים.
מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ, וְהָא כִּדְאִיתַהּ.
הגמרא משיבה: האם המקרים דומים? זה, שני לוג, הוא כמות שהוא, וזה, חמישה לוג, הוא כמות שהוא, ואין סיבה להשוות ביניהם. ארבעה מתוך חמשת הלוג קרבים, והחמישי מוקצה לקרבן נדבת ציבור.
אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אֵין קֶבַע לִנְסָכִים – הָא אֵין קֶבַע לִנְסָכִים, אִם תִּמְצָא לוֹמַר יֵשׁ קֶבַע לִנְסָכִים – עַד עֲשָׂרָה פְּשִׁיטָא לִי, אַחַד עָשָׂר
אביי אמר: אם תאמר שאין שיעור קבוע לנסכים, אז אין שיעור קבוע לנסכים, ואין צורך בדיון נוסף. אם תאמר שיש שיעור קבוע לנסכים, אז ההלכה של עד עשרה לוג יין ברורה לי. לוג אחד, שני לוג, או חמישה לוג אין להביא, שכן שיעורים אלה אינם קרבים כנסכים רגילים, אבל שלושה, ארבעה או שישה לוג מביאים, שכן שיעורם מקביל לשיעורי נסכים רגילים. גם בין שישה לעשרה לוג ניתן להביא, שכן שיעורים אלה יכולים להיות מורכבים מצירוף של נסכי יין שונים. לגבי אחד עשר לוג,