בתוכו. ושמא תאמרו: כשם שהפתח של גיהנם צר, כך גם כל הגיהנם צר, הכתוב אומר: "כי ערוך מאתמול תפתה, גם היא למלך הוכן, העמיק הרחיב, מדורתה אש ועצים הרבה, נשמת ה' כנחל גפרית בוערה" (ישעיהו ל:לג).

ופן תאמר כי הגיהינום מוכן רק לאנשים פשוטים, אך אינו מוכן לאנשים חשובים כגון מלך, הכתוב אומר: "גם למלך הוכן." ופן תאמר שאין עצים בגיהינום, הכתוב אומר: "מדורתה אש ועצים הרבה." ופן תאמר כי זה, כלומר ההימלטות מן הגיהינום, הוא השכר היחיד ללימוד תורה, הכתוב אומר: "ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו:טז). דבר זה מלמד שמי שנשמע לאלוהים ופונה מדרכי המוות אל דרכי החיים אינו רק ניצל מן הגיהינום, אלא גם זוכה לשלווה ולשגשוג.

§ המשנה קובעת: אם יום הכיפורים חל בשבת, הלחמים מחולקים במוצאי שבת. אם יום הכיפורים חל ביום שישי, שעיר החטאת של יום הכיפורים נאכל בליל שישי, בשבת. מאחר שלא הייתה אפשרות לבשל את הבשר, הכוהנים הבבליים היו אוכלים אותו נא. הגמרא מציינת: רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: כוהנים אלה אינם למעשה בבליים. אלא הם אלכסנדרונים, כלומר, כוהנים שבאו ממצרים. אבל מאחר שיהודי ארץ ישראל שונאים את היהודים הבבליים, הם היו מכנים את האלכסנדרונים הזללנים בשם בבליים.

פירוש זה של המשנה נשנה גם בברייתא: רבי יוסי אומר: כהנים אלה אינם למעשה בבלים. אלא, הם אלכסנדרים. אלא שמכיוון שיהודי ארץ ישראל שונאים את הבבלים, היו מכנים את האלכסנדרים הזללנים בשם בבלים. רבי יהודה, שמשפחתו מוצאה מבבל, אמר לרבי יוסי, לאחר ששמע הסבר זה: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

משנה: אם אחד סידר את הלחם על השולחן בשבת אך סידר את הבזיכים של לבונה רק לאחר השבת, ואז לאחר מכן הקטיר את הלבונה שהונחה בבזיכים בשבת שלאחר מכן, הכיכרות פסולות לאכילה, שכן הלבונה לא הייתה על השולחן במשך כל השבוע. מאחר שהקטרת הלבונה לא התירה את הכיכרות לאכילה, אין אדם לעולם חייב על אכילתן משום איסורי פיגול או נותר, או על אכילת לחם הפנים כשהוא טמא. על איסורים אלה עוברים רק אם הלבונה מוקטרת באופן המתיר את אכילת לחם הפנים.

אם אדם סידר את הלחם ואת הבזיכים של לבונה בשבת, אך לאחר מכן הקטיר את הלבונה שהייתה בבזיכים לאחר השבת הבאה, הקטרה זו של הלבונה אינה כשרה ולחם הפנים פסול לאכילה. ומאחר שהלבונה לא הוקטרה באופן המתיר את אכילת לחם הפנים, אין אדם מתחייב לעולם על אכילתם משום איסורי פיגול או נותר, או על אכילת לחם הפנים כשהוא טמא.

אם אחד סידר את הלחם ואת הבזיכים של לבונה לאחר שבת והקטיר את הלבונה שהייתה בבזיכים בשבת שלאחר מכן, הקטרת הלבונה אינה כשרה ולחם הפנים פסול לאכילה. כיצד יש לאדם לנהוג כדי למנוע מלחם הפנים להיפסל? אין להסיר את לחם הפנים והלבונה מן השולחן בשבת שלאחר מכן. אלא, עליו להשאירם על השולחן עד השבת שלאחריה, כדי שיישאר על השולחן שבוע שלם משבת לשבת. מותר להשאיר את הלחם והלבונה על השולחן יותר משבעה ימים, שכן אפילו אם הוא על השולחן במשך ימים רבים אין בכך כלום פסול, כלומר, הוא אינו נפסל.

גמרא:למדנו במשנה שם (יומא כח ע"א) בנוגע לעבודת יום הכיפורים במקדש: הממונה הכהן אמר לכהנים האחרים: צאו ועמדו על מקום גבוה במקדש וראו אם האיר היום והגיע זמן השחיטה של קרבן התמיד, שהרי אין שוחטין קרבנות בלילה. אם הזמן הגיע, הצופה אומר: ברקאי. מתתיה בן שמואל סבר שיש להמתין עד שייראה אור גדול יותר. לפיכך, כשהיה ממונה, היה אומר: האם כל המזרח מואר, אפילו עד חברון? והצופה היה אומר: הן.

המשנה שואלת: ומדוע היה להם צורך לתקן זאת, לשלוח מישהו להשגיח על האור הראשון ממקום גבוה? המשנה מסבירה שהדבר נחשב נחוץ מפני שפעם אחת, אור הירח עלה והכוהנים דימו שהמזרח מואר באור השמש. הם אז שחטו את קרבן התמיד, וכאשר הבינו שהוא נשחט מוקדם מדי היו צריכים להוציא אותו אל המקום המיועד לשריפה ולשרוף אותו. כדי למנוע טעויות דומות בעתיד, חכמים תיקנו שעליהם להעריך בזהירות את המצב ולוודא שהיום החל לפני שחיטת קרבן התמיד.

המשנה ממשיכה: לאחר שנצפה אור היום ביום הכיפורים, הכוהנים הובילו את הכהן הגדול אל לשכת הטבילה. המשנה מעירה: זה היה הכלל במקדש: כל המכסה את רגליו, לשון נקייה לעשיית צרכים, טעון טבילה לאחר מכן; וכל המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים במים מן הכיור לאחר מכן.

אביו של רבי אבין מלמד ברייתא: לא רק במקרה זה, בנוגע לשחיטת קרבן התמיד, אמרו חכמים שאם היא נעשית בלילה היא פסולה, אלא אפילו במקרה של עולת העוף שעורפה נמלק בלילה, ובמקרה של מנחה שניטל ממנה קומץ בלילה, הקרבן פסול ויש להוציאו אל המקום המיועד לשריפה.

הגמרא שואלת: מובן שקרבן עוף עולה נפסל אם נמלק בלילה, שכן אי אפשר להשיבו למצבו הקודם. אבל במקרה של מנחה שנקמצה בלילה, מדוע היא נשרפת? הרי אפשר לתקן את הדבר, שכן הכהן יכול להחזיר את הקומץ למקומו המקורי ואז לקמוץ קומץ מן המנחה שוב ביום.

הגמרא משיבה שאביו של רבי אבין שונה את הברייתאוהוא אומר את ביאורה: כלי שרת מקדשים את תכולתם אפילו כאשר אותה תכולה אינה מונחת בכלי בזמן המיועד לאותה עבודה. משעה שהקומץ מונח בכלי השרת הוא קונה את הקדושה הטבועה בקומץ, ושוב אין אפשרות לתקן את המצב.

הגמרא מקשה מברייתא. כל קרבן שנשחט ביום מתקדש בכלי שרת רק ביום, וכל קרבן שנשחט בלילה מתקדש בכלי שרת רק בלילה, וכל קרבן שנשחט בין ביום ובין בלילה מתקדש בין ביום ובין בלילה.

הברייתא מלמדת שכל קורבן שנקרב ביום מתקדש ביום, שממנו ניתן להסיק כי ביום, כן, הוא מתקדש, אך הוא אינו מתקדש בלילה. דבר זה מצביע על כך שהקומץ של מנחת הקמח אינו מתקדש בלילה, בניגוד להסברו של אביו של רבי אבין. הגמרא משיבה: כאשר קורבן מונח בכלי שרת שלא בזמנו הראוי, התכולה אינה מתקדשת במידה מספקת כדי להיות מוקרבת על המזבח, אך היא מתקדשת במידה מספקת כדי להיפסל.

רבי זירא מקשה מן המשנה: אם סידר את הלחם ואת הבזיכים של לבונה לאחר השבת והקטיר את הלבונה שהייתה בבזיכים בשבת שלאחר מכן, הקטרת הלבונה אינה כשרה ולחם הפנים פסול לאכילה. כיצד יש לנהוג כדי למנוע מלחם הפנים להיפסל? אין להסיר את לחם הפנים בשבת שלאחר מכן. אלא, יש להשאירו על השולחן עד השבת הבאה, כדי שיישאר על השולחן שבוע שלם משבת לשבת. מותר להשאיר את הלחם והלבונה על השולחן מעבר לשבעה ימים, שכן אפילו אם הוא על השולחן במשך ימים רבים אין בכך כלום, כלומר, הוא אינו נפסל.

רבי זעירא מסביר: ואם עולה על דעתך לומר שכלי שרת מקדשים את תכולתם עד כדי כך שאותה תכולה נפסלת אפילו כאשר אינה מונחת בכלי בזמן הקבוע, אזי אפילו אם לחם הפנים מסודר לאחר השבת יש להתקדש על ידי השולחן ולאחר מכן להיפסל בכך שנשאר ללון.

רבא אמר: מי שמעלה את הקושיה, רבי זירא, מעלה את הקושיה היטב. אף על פי כן, אביו של רבי אבין גם שונה ברייתא, ולכן יש ליישב את הקושי. רבא מסביר: התנא של הברייתא שהביא אביו של רבי אבין סבור שבמקרה של עבודה שצריכה להיעשות ביום, אם היא נעשית בלילה הקודם אין היא נחשבת כמחוסר זמן, שכן הלילה והיום נחשבים יחידה אחת. לכן, אם מניחים את הקומץ בכלי שרת בלילה, כלי השרת מקדש את הקומץ, ומכיוון שהעבודה אינה כשרה הקרבן נפסל. אבל אם עבודה נעשית כמה ימים קודם לכן, היא נחשבת עבודה שזמנה טרם הגיע. לכן, השולחן אינו מקדש את לחם הפנים שמונח עליו בשום יום מלבד שבת.

הגמרא שואלת: בסופו של דבר,