הגמרא מקשה על הסברו של רב ממשנה (זבחים פו ע"א): וכל אותם קורבנות פסולים, שלגביהם נשנה שאם עלו על המזבח אינם יורדים, במקרה שנשמטו מעל גבי המזבח, הכהן אינו מחזיר אותם למזבח. וכן, לגבי גחלת שנשמטה מעל גבי המזבח, הכהן אינו מחזיר אותה למזבח. ניתן להסיק מן המשנה שאם הגחלת עדיין על המזבח, אזי הכהן חייב להחזיר אותה.

הגמרא מסבירה את הקושיה: מובן, לשיטת רבי יוחנן זה מסתדר היטב, שכן הוא סבור שגם לאחר שהוצא מלא החופן של האפר, גחלת שעל גבי ערמת האפר עדיין שומרת על קדושתה. אבל לשיטת רב הדבר קשה. הגמרא משיבה שרב היה יכול לומר לך: גחלת שונה, שכן יש בה ממש [meshasha] ולכן היא עדיין ראויה להישרף על המזבח.

יש חכם שאמר קושיה זו באופן ההפוך : המשנה מציינת כי הטעם שהכהן חייב להחזירו למזבח הוא מפני שהוא גחלת, ושיש בו ממש. ניתן להסיק מכך שמי שמפיק הנאה מאפר, שאין בו ממש, אינו חייב על מעילה בהקדש אפילו כאשר הוא בראש המזבח. אמנם, לפי רב הדבר מסתדר היטב, אך לפי רבי יוחנן הדבר קשה.

הגמרא משיבה כי רבי יוחנן יכול היה לומר לך: כך הוא הדין שאפילו אפר שניתק ממקומו חייבים להחזירו. וזו הסיבה שהמשנה מלמדת גחלת, ולא אפר: היא באה ללמדנו שאפילו במקרה של גחלת, שיש בה ממשות, אם היא ניתקה מעל המזבח הכהן אינו מחזיר אותה.

§ אחת מן ההלכות של מעילה היא שהעובר חייב לשלם את שווי ההנאה שהפיק ולהוסיף חומש. נאמר שיש מחלוקת בין אמוראים בנוגע לכסף זה: במקרה של מי שנהנה מבשר של קורבן מקודשי קודשים לפני זריקת הדם על המזבח, או שנהנה מאימורים, כגון החלבים של קורבנות קלים, לאחר זריקת הדם, רב אומר: שווי אותה הנאה שהפיק מוקצה לקורבנות נדבת ציבור, ולוי אומר: יש להביא דבר שהוא כליל נשרף על המזבח, כגון קטורת. אין מביאים בכסף זה קורבן עולה, שכן עורה של עולה שייך לכוהנים.

כך נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של לוי: כסף זה ששולם עבור מעילה בהקדשים, להיכן הוא הולך? החכמים הנקראים: הלומדים לפני החכמים, אומרים: יש להביא דבר שהוא כליל ונשרף על המזבח, ומה הוא? הקטורת, שנשרפת על המזבח בשלמותה.

כך שנויה בברייתא אחרת בהתאם לדעתו של רב: במקרה של מי שנהנה ממעות שהופרשו לקניית חטאת או שהופרשו כמעות לקניית אשם, אם הוא משלם לפני שחטאתו הוקרבה, עליו להוסיף את סכום ההנאה שנהנה ועוד חומש ולהביא באותם מעות בהמה יקרה יותר לחטאתו. וכן, אם הוא משלם לפני שאשמו הוקרב, עליו להוסיף את סכום ההנאה שנהנה ועוד חומש ולהביא באותם מעות בהמה יקרה יותר לאשמו. אם חטאתו כבר הוקרבה, הכסף יושלך לים המלח. אם אשמו כבר הוקרב, הכסף יוקצה עבור קרבנות נדבה ציבוריים.

הברייתא ממשיכה: מי שמפיק הנאה מבשר של קורבן מן הסדר המקודש ביותר לפני זריקת הדם על המזבח, או אם הוא מפיק הנאה מחלקי קורבן, כגון החלבים של קורבנות בקדושה קלה, לאחר זריקת הדם, ערכה של אותה הנאה שהפיק מוקצה עבור עולות נדבת ציבור. הברייתא מסכמת: ההשבה על מעילה בכל הקורבנות שמוקרבים על המזבח משמשת לרכישת פריטים למזבח, ואילו ההשבה על מעילה בכל הקורבנות שהוקדשו לבדק הבית נתרמת לבדק הבית. וההשבה על מעילה בכל קורבנות הציבור מוקצית לנדבת ציבור.

הגמרא מציינת כי ברייתאזועצמה היא קשה, כלומר, לכאורה היא סותרת את עצמה. ברישא היא מלמדת שאם הוא משלם לפני שקורבן החטאת שלו הוקרב, עליו להוסיף את סכום ההנאה שהפיק ועוד חומש ולהביא בהמה יקרה יותר בתור קורבן החטאת שלו, ואם קורבן החטאת שלו כבר הוקרב, הכסף מושלך לים המלח. אבל שנינו בסיפא של הברייתא: התשלומים על מעילה בכל הקורבנות הקרבים על המזבח חייבים לשמש לרכישת דברים למזבח. הגמרא מוסיפה ומבארת את הסתירה: וניתן להסיק מן האמירה האחרונה הזאת שאין הבדל אם הבעלים כבר התכפר באמצעות קורבן החטאת שלו ואין הבדל אם הבעלים לא התכפר עדיין באמצעות קורבן החטאת שלו.

הגמרא משיבה כי הפסקה הראשונה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, האומר: כל קורבן חטאת שבעליו התכפרו באמצעות בהמה אחרת, יש להניחו למות. לכן, אם הבעלים כבר התכפרו, יש להשליך את הכסף של המעילה לים המלח.