והסיפא של הברייתא היא בהתאם לדעתם של חכמים, הסבורים שחטאת שאבדה מונחת למיתה רק אם נמצאה לאחר שכבר הוקרבה תמורתה. רב גביהא מבי קטיל גם הוא אמר לרב אשי שכך הוא מה שאביי אמר: הרישא של אותה ברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, והסיפא היא בהתאם לדעתם של חכמים.

§ רבא אומר: בנוגע למחלוקת בין רב לרבי יוחנן, הכול מודים שאם אדם הפיק הנאה מבשר של קורבן מקודשי קודשים שנטמא לפני זריקת הדם על המזבח, או מן האימורים, כגון החלבים, של קורבנות קלים, לאחר שהועלו על המזבח, שאינו חייב משום מעילה בהקדש, והוא פטור מתשלומים או מהבאת קורבן. הטעם הוא שאף שבשני המקרים יש לשרוף את הבשר, שריפה זו אינה נחשבת חלק מעבודת המקדש.

הגמרא שואלת: האם פסיקה זו מובנת מאליה? איזה הפסד גרם מי שהפיק הנאה לרכוש המקדש? בשר טמא של קורבן מקודשי קודשים אינו ראוי למזבח ואסור באכילה לכהנים, ולאחר שחלקי קורבנות מקודשים קלים הונחו על המזבח, אין נעשית בהם עוד עבודה.

הגמרא משיבה שאמירתו של רבא נחוצה, שמא תאמר לגבי בשר של קרבן מקודשי קודשים שנטמא: יש מצווה על הכוהנים לשרוף אותו; ושמא תאמר לגבי האימורים מן החלבים של קורבנות קלים: יש מצווה להפוך אותם במזלג [בצינורא] כשהם על המזבח, כדי שיישרפו באופן אחיד ומהיר יותר. לפיכך, מי שנהנה מהם צריך להיות חייב משום מעילה. לכן רבא מלמד אותנו שאין חיוב משום מעילה, שכן המצווה לשרוף אותם או להפוך אותם אינה נחשבת חלק מעבודת הקרבן.

רבא אמר, כהסבר לברייתא שלעיל: הלכה זושאתה אומר,שאם קורבן החטאת שלו כבר הוקרב, אז הכסף מושלך לים המלח, קביעה זו חלה רק אם ההנאה האסורה שלו נודעה לו לפני הכפרה, כלומר, לפני הקרבת הבהמה. במקרה כזה, הוא היה יכול להוסיף את כספו לשווי ולקנות בהמה טובה יותר לקורבנו. אבל אם הדבר נודע לו רק לאחר הכפרה, כלומר, הקרבת הבהמה, הכסף אינו מושלך לים המלח. במקום זאת, הוא מוקצה לקורבנות נדבה ציבוריים. מה הטעם? יש עיקרון שאדם אינו מפריש כסף או קורבן מלכתחילה כדי שהוא יאבד או יושמד בהשלכתו לים המלח.

משנה: המשנה מונה פריטי קרבנות הנאכלים כליל על המזבח, ולכהנים אין בהם חלק. חייבים על מעילה בקומץ שניטל מן המנחה, ובלבונה הנשרפת עם הקומץ על המזבח, ובקטורת המוקטרת בכל יום על מזבח הזהב שבהיכל, ובמנחת כהנים, שאין נוטלים ממנה קומץ אלא היא נשרפת כליל, ובמנחת הכהן המשיח, כלומר הכהן הגדול, ובמנחה הקרבה עם הנסכים המלווים את הקרבנות. בכל המקרים הללו חייבים על מעילה משעה שהוקדשו על ידי אמירה.

משעה שקידשום על ידי הנחתם בכלי השרת המתאים, כל אחד נעשה חשוף לפסול לקרבן על ידי מגע עם מי שטבל במקווה טהרה באותו יום, ועל ידי מגע עם מי שעדיין לא הביא קרבן כפרה, ועל ידי כך שדמו לן בלילה, וחייבים בכרתעל אכילתו משום עבירה על איסור נותר, ומשום האיסור לאוכלו כשהוא טמא טומאה פולחנית; אך אין חיוב משום פיגול בכל אחד מן המקרים הללו.

זהו הכלל החל על פיגול: לגבי כל דבר מקודש שיש לו מתירים, כלומר, יש דבר אחר שהקרבתו מתירה אותו לאכילה על ידי המזבח או על ידי אדם, אין חייבים משום איסור פיגול, וכן איסור נותר, וכן איסור אכילתו כשהוא טמא, עד שיקריבו את המתירים.

וְבְּנוֹגֵעַ לְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, לְדוּגְמָה, הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה, שֶׁהֲרֵי הֵם מַתִּירִים דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאִילּוּ לָהֶם עַצְמָם אֵין צֹרֶךְ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים כְּדֵי לְהַתִּירָם, מִשֶּׁקִּדְּשׁוּ אוֹתָם בִּכְלִי הַשֵּׁרוּת הָרָאוּי, חַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת עַל אֲכִילָתוֹ, מִשּׁוּם אִיסּוּר נוֹתָר, וְאִיסּוּר אֲכִילָתוֹ בְּעוֹדוֹ טָמֵא; אֲבָל אֵין חִיּוּב מִשּׁוּם פִּיגּוּל בְּמִקְרִים אֵלּוּ.