אבל האם לא שנינו בברייתא: הפסוק אומר: "והביאה אל בני אהרן הכהנים; וקמץ משם מלוא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה; והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב:ב)? פסוק זה מוציא את אותם המקרים שבהם היה חסר מקצת מסלתה, או שהיה חסר מקצת משמנה, או שהיה חסר מקצת מלבונתה, שבמקרה כזה אין הכהן רשאי להקטיר את המנחה על האש. מכאן עולה שיש לוודא שנותר משהו מן הסולת, השמן והלבונה.

החכמים אמרו בתשובה לקושייתו של רב אחא, בנו של רבא: באופן כללי, המונחים "שייר" או "נותר" מתייחסים למצב שבו במקרה נשאר חלק מן הדבר. ואולם, המקרה של מנחה הוא ייחודי, שכן שם נאמר: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו; קדש קדשים מאשי ה'" (ויקרא ב:ג). חלק זה של הפסוק הוא מיותר, שכן הוא מופיע גם בויקרא ב:י. לכן נלמד מחזרת ביטוי זה שבמקרה המסוים של מנחה יש לוודא שחלק מן הדברים יישאר. דרישה זו אינה חלה על חטאת העוף.

אביו של שמואל מקשה על רב הונא ממשנה (זבחים סד ע"ב): לגבי גם חטאת העוף וגם עולת העוף, כאשר הכהן מלק את עורפן או מיצה את דמן מתוך כוונה לאכול דבר שדרכו להיאכל, או להקטיר דבר שדרכו להיות מוקטר על המזבח, מחוץ למקומו הקבוע, הקרבן אינו כשר, אך אין חיוב כרת על מי שאוכל מן הקרבן. אם כוונתו הייתה לאוכלו או להקטירו לאחר הזמן הקבוע לו, הקרבן הוא פיגול וחייבים עליו כרת באכילתו, ובלבד שהמתיר, הדם, הוקרב כמצוותו. מכל מקום, משנה זו מלמדת: מיצה את דמן, ומכאן שאי־מיצוי הדם פוסל את הקרבן.

אביו של שמואל מעלה את הקושיה והוא מתרץ אותה בעצמו. התנא של אותה משנה שונה אותה באופן חלוק. במילים אחרות, שני הסעיפים של המשנה מתייחסים לשני מקרים שונים. ההלכה של מליקת העורף חלה הן על חטאת העוף והן על עולת העוף. לעומת זאת, מיצוי הדם חל רק על עולת העוף, שדמה אינו נזרק על המזבח. משום כך, כוונת הכהן בשעת מיצוי הדם היא משמעותית. במקרה של חטאת העוף, רק כוונה בשעת ההזאה פוסלת את הקרבן.

הגמרא חוזרת לעניין עצמו, כלומר, לברייתא שהובאה לעיל: התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל לימד שאם נשאר מן הדם בתוך העוף, יש למצותו, אך אין חובה לוודא שיישאר דם לצורך זה. לפיכך, אפילו אם אין ממצים את הדם על צידו של המזבח, הקרבן כשר.

הגמרא שואלת: אבל בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו שם, בזבחים נב ע"א, שאי־עשייה בנוגע לשיירי הדם פוסלת את הקרבן, ורב פפא אמר: גם רבי ישמעאל וגם רבי עקיבא מסכימים שאי־שפיכת שיירי הדם על היסוד אינה פוסלת את הקרבן. ההבדל המעשי ביניהם הוא אם אי־עשיית מיצוי הדם של חטאת העוף לאחר הזיית הדם פוסלת את הקרבן או לא. בית מדרשו של רבי ישמעאל סובר שהיא אכן פוסלת את הקרבן, ורבי עקיבא סבור שאינה פוסלת את הקרבן. הגמרא משיבה: יש שני תנאים והם חלוקים בנוגע לדעתו של רבי ישמעאל.

משנה:חייבים על מעילה בעולת העוף משעה שהוקדשה. משנמלקה, הוכשרה להיפסל לקרבן בטבול יום, ובמחוסר כיפורים, ובלינת דמה. משנמצה דמה, חייבים עליה כרתמשום אכילתה, משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת קדשים בטומאה. ומאחר שאינה נאכלת, חייבים על מעילתה עד שתצא לבית הדשן, ששם היא נשרפת.

אדם חייב על שימוש פסול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים משעה שהוקדשו. משעה שנשחטו, נעשו בני קבלת פסול לקרבן על ידי מגע עם טבול יום, ועל ידי מגע עם מחוסר כיפורים, ועל ידי כך שדמם לן בלילה. משעה שנזרק דמם, אדם חייב בכרתעל אכילתם משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת בשר קודשים כשהוא טמא. ואדם חייב על שימושם הפסול אפילו כשהם במקום האפר, עד שהבשר ייעשה חרוך לגמרי.

אדם חייב על מעילה בעולת מרגע שהוקדשה. משעה שנשחטה, נעשתה פסולה לקרבן על ידי טבול יום, ועל ידי מגע עם מחוסר כיפורים, ועל ידי כך שדמה לן בלילה. משעה שנזרק דמה, אדם חייב בכרתעל אכילתה משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת בשר קודשים כשהוא טמא. ואין אדם חייב על מעילה בעורות, אבל הוא חייב על מעילה בבשר עד שייצא לבית הדשן.

אדם חייב על מעילה בחטאת, ובאשם, ובשלמי ציבור משעה שהוקדשו. משעה שנשחטו הוכשרו להיפסל לקרבן על ידי מגע עם טבול יום, ועל ידי מגע עם מחוסר כיפורים, ועל ידי כך שדמם לן. משעה שנזרק דמם, אדם חייב בכרתעל אכילתם משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת בשר קודשים כשהוא טמא. אין אדם חייב על מעילה בבשר, אבל הוא חייב על מעילה באימוריהם, כלומר, החלקים המיועדים להיקרב על המזבח, עד שייצאו לבית הדשן.

חייבים על מעילה בשתי הלחם שהובאו בחג שבועות משעה שהוקדשו. משעה שקרמו פניהן, הוכשרו להיפסל לקרבן במגע עם טבול יום, ובמגע עם מחוסר כיפורים, ובלינה, ונעשו ראויות לשחוט עמן את הקרבן הנלווה של שני הכבשים. משעה שנזרק דם הכבשים, חייבים בכרת על אכילת הלחם, משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת קודשים בטומאה. ואין הם כפופים לדיני מעילה, שכן מאותה שעה הותרה אכילתם.

אדם חייב על שימוש פסול בלחם הפנים, המסודר על שולחן הזהב במקדש בכל שבת, מן הרגע שהוא התקדש. משעה שקרם בתנור הוא מקבל מעמד של לחם, ומעמדו ההלכתי הוא כמעמד קודשי קודשים לאחר שחיטת הבהמה, בכך שהוא נעשה ראוי להיפסל על ידי מגע עם טבול יום, ועל ידי מגע עם מחוסר כיפורים, והוא נעשה ראוי לסידור על השולחן במקדש.

לאחר שהבזיכין של הלבונה שהובאו עם לחם הפנים של השבוע הקודם הוקרבו, חייבים בכרתעל אכילת הלחמים משום הפרת איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת קודשים כשהוא טמא. אך אין הוא כפוף להלכות של מעילה, שכן באותה שעה אכילתו מותרת.

אדם חייב על שימוש פסול במנחות מן הרגע שהוקדשו. משעה שהוקדשו על ידי הנחת הקמח בכלי שרת, הן נעשו ראויות להיפסל לקרבן במגע עם טבול יום, ובמגע עם מחוסר כיפורים, ובשל היות דמן לן בלילה.

משהוקרב הקומץ מן המנחה, חייבים בכרת על אכילת המנחה משום איסור פיגול, ואיסור נותר, ואיסור אכילת קודשים בטומאה. ואין אדם חייב על מעילה בשייריה של המנחה, הנאכלים לכהנים, אבל הוא חייב על מעילה בקומץ המוקרב, עד שייצא לבית הדשן.

גמרא: נאמר שיש מחלוקת בין אמוראים בנוגע למי שנהנה מאפר התפוח שעל גבי המזבח. רב אומר: מי שנהנה ממנו אינו חייב משום מעילה בקודש, ורבי יוחנן אומר: מי שנהנה ממנו חייב משום מעילה בקודש.

הגמרא מבהירה מחלוקת זו: לפני הרמת הדשן, הכול מסכימים כי מי שמפיק הנאה ממנו חייב משום מעילה בקודש. הטעם הוא שמצוות הרמת הדשן עדיין לא הושלמה. כאשר הם נחלקים הרי זה בנוגע להלכה שלאחר הרמת הדשן, שבאותה שעה המצווה כבר הושלמה.

רב אומר שמי שמפיק הנאה ממנה אינו חייב משום מעילה בהקדש, שכן מצוותה נעשתה והושלמה. ורבי יוחנן אומר שאדם חייב משום מעילה, שכן נאמר: "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו; והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" (ויקרא ו:ג–ד). רבי יוחנן מסביר: מאחר שגם הוצאת הדשן אל מחוץ למקדש טעונה בגדי כהונה, אף שבגדים פחותים מאלה המשמשים להרמת הדשן מן המזבח, ברור שהדשן נותר במצבו המקודש.

הגמרא מעלה קושי על דעתו של רב. למדנו במשנה, בנוגע לעולת העוף: חייבים על המעילה בה עד שהיא יוצאת לבית הדשן, שם היא נשרפת. מכאן עולה שהלכות מעילה חלות כל עוד האפר נשאר על המזבח, אפילו לאחר תרומת הדשן, דבר שהוא קשה לשיטתו של רב. הגמרא משיבה כי רב היה יכול לומר לך: כוונת המשנה היא שחייבים עליה עד שהאפר ראוי להילקח לבית הדשן, כלומר, משעה שנשרפה על המזבח והורם ממנה מלא מחתה של אפר.