ויתרה מזו, ניתן להביא ראיה לדעתו של רב גידל מאותה ברייתא, שכן הסיפא של הברייתא מלמדת: אם דמו לן בלילה במקום שייזרק על המזבח ביום שנשחט, אף על פי שהכהן זרקו לאחר מכן ביום שלמחרת, מכל מקום, הנהנה ממנו חייב משום מעילה בהקדש.

הגמרא מנתחת אמירה זו של הברייתא: מובן, אם תאמר שהברייתא מתייחסת לקורבן חטאת, הרי זה מובן היטב. מאחר שהדם נפסל לזריקה משום שלן במשך הלילה, הוא אינו נעשה מותר לכוהנים אפילו לאחר זריקת הדם, ולכן הוא כפוף להלכות מעילה. אבל אילו הדם לא לן במשך הלילה, הקורבן לא היה כפוף להלכות מעילה, שכן הזריקה הייתה מוציאה את קורבן החטאת מקטגוריה זו בשל העובדה שנעשה מותר לכוהנים.

אבל אם אתה אומר שהברייתא מתייחסת לעולה, האם צריך לומר שהיא עדיין כפופה להלכות מעילה? עולה נשארת כפופה להלכות מעילה אפילו אם הדם לא לן במשך הלילה והזריקה נעשתה כראוי, שכן היא לעולם אינה נעשית מותרת לכהנים.

הגמרא מעירה: הסיפא של הברייתאבוודאי תומכת בדעתו של רב גידל, שכן היא מראה בבירור שהזאה פסולה אינה מוציאה קרבן מלהיות כפוף להלכות מעילה. אך ביחס לרישא של הברייתא, מה היא מלמדת בנוגע לדעתו של רב גידל? האם סביר לומר שמאחר שהסיפא של הברייתאתומכת בדעתו של רב גידל, הרישא, הקובעת שפיגול כפוף תמיד להלכות מעילה, אף היא תומכת בדעתו?

הגמרא דוחה הצעה זו: אין זה אפילו ודאי שהסיפא תומכת ברב גידל, שכן ייתכן שאף על פי שזריקת דם שנשאר ללילה אינה מוציאה קרבן מלהיות כפוף להלכות מעילה, מכל מקום זריקה לאחר פיגול אכן משיגה זאת. הגמרא מבהירה: מה ההבדל בין שני המקרים? ההבדל הוא בנוגע להלנת הדם ללילה, שהיא נעשית ביחס למעשה, כלומר, הכהן נמנע מלפעול כראוי, זריקת הדם אינה מועילה להוציא את הקרבן ממעמד של היותו כפוף להלכות מעילה.

לעומת זאת, במקרה של זריקה לאחר פיגול, שבו הפסול הוא רק תוצאה של כוונה, אשר אינה נעשית ביחס למעשה, ייתכן שזריקת הדם מועילה להסיר את הקרבן ממעמד של היותו כפוף להלכות מעילה.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שברייתא זותומכתבדעתו של רב גידל: לגבי קורבן מקודשי קודשים שהוא פיגול, מי שנהנה ממנו חייב משום מעילה בקודשים. האם אין הכוונה שהוא כפוף להלכות מעילה אף על פי שהכהן זרק את דמו, ואם כן ברייתא זו תומכת בדעתו של רב גידל? הגמרא דוחה הצעה זו: לא, אי אפשר להביא ראיה מברייתא זו, שכן ייתכן שהיא עוסקת במקרה שבו הכהן עדיין לא זרק את הדם.

הגמרא שואלת: אבל אם כך הוא, מה, אם כן, היא ההלכה אם הכהן זרק את הדם? האם ההלכה אכן היא שאין חייבים על מעילה בו? אם כן, מדוע נשנה בסיפא של הברייתא: שלא כקורבן מקודשי קודשים, במקרה של קורבן מקודשים קלים, הנהנה ממנו אינו חייב במעילה בהקדש?

הגמרא מסבירה את הקושי: אם יש הבדל בין אם הכהן זרק את הדם ובין אם לאו, תבחין הברייתא ותלמד את ההבחנה ברישא, בנוגע למקרה של קודשי קודשים עצמם, כך: לפני זריקת הדם חייבים משום מעילה בקורבן, אבל לאחר זריקת הדם אין חייבים משום מעילה בו. כלל אין צורך להזכיר קודשים קלים. הגמרא מסיקה: אותה קביעה בסיפא של הברייתא בוודאי תומכת בדעתו של רב גידל.

הגמרא מציעה: האם נאמר שמאחר שהסיפא תומכת בדעתו של רב גידל, גם הרישא תומכת בדעתו? הגמרא שבה ועונה שאפילו הסיפא אינה בהכרח תומכת בדעתו של רב גידל, שכן אפשר להסביר שהטעם לכך שהברייתא מבחינה בין קרבנות קדשי קדשים לבין קרבנות קדשים קלים, במקום להבחין בתוך הקטגוריה של קרבנות קדשי קדשים עצמה, הוא שמקרה של קרבנות קדשים קלים הוא חד-משמעי, כלומר, כל המקרים של קרבנות קדשים קלים שהם פיגול אינם כפופים להלכות מעילה. לעומת זאת, כאן במקרה של קרבנות קדשי קדשים, הדבר אינו חד-משמעי, שכן יש הבדל בהתאם לזריקת הדם.

§ המשנה מלמדת כי רבי יהושע אמר כלל בנוגע למעילה בבעלי חיים לקרבן שנפסלו: לגבי כל בהמת קרבן שהייתה לה שעת הכושר לכהנים לפני שנפסלה, אין חייבים על מעילה בה. מעילה חלה בעיקרה על דברים המוקדשים לה', שאינם מותרים כלל לאכילת אדם. משעה שהקרבן הותר לאכילת הכהנים, שוב אינו בכלל קטגוריה זו. ואילו לגבי כל בהמת קרבן שלא הייתה לה שעת הכושר לכהנים לפני שנפסלה, חייבים על מעילה בה, שכן נשארה מוקדשת לה' לכל אורך הזמן.

המשנה מבהירה: איזו היא בהמת הקרבן שהייתה לה שעת הכושר לכהנים? קטגוריה זו כוללת בהמת קרבן שבשרה לן לאחר שהוקרבה כראוי, ולכן נפסלה משום נותר, וכן בהמה שנפסלה כאשר נטמאה לאחר שהוקרבה כראוי, וכן בהמה שיצאה מחצר המקדש לאחר שהוקרבה כראוי, ובכך נפסלה. כל הפסולים הללו אירעו לאחר שהותרה אכילת בשר הקרבן, ולכן הנהנה מקרבנות אלו אינו חייב משום מעילה.

ואיזו היא בהמת הקרבן שלא הייתה לה שעת הכושר לכהנים? זו בהמת קרבן שנשחטה על מנת לאכול ממנה או לזרוק את דמה או להקריב את אימוריה לאחר הזמן הקבוע לה, או מחוץ למקום הקבוע לה, או בהמה שמי שאינם ראויים לעבודת המקדש קיבלו וזרקו את דמה. כל הפסולים הללו אירעו לפני שהותרה אכילת בשר הקרבן על ידי זריקת הדם. לפיכך, קרבנות אלו נשארים מוקדשים לאלוהים, והנהנה מהם חייב משום מעילה.

באשר לעניין זה, הגמרא מספרת כי בר קפרא אמר לבר פדת: בן אחותי, עיין בנושא השאלה שתשאל אותי מחר בבית המדרש. השאלה עסקה בפרשנות דבריו של רבי יהושע: כל בהמת קרבן שהייתה לה שעת כושר לכהנים. האם כושר של שחיטה הוא ששנינו, כלומר, בתנאי שנשחטה כראוי, אפילו אם הקרבן נפסל לאחר מכן, שוב אינו כפוף להלכות מעילה.