באשר לתשובתו של רבא לרב אשי, הגמרא מקשה: והאם לא לימד עולא כהצדקה לדעתו: אם נטילת הקומץ הזה מביאה אחרים, כלומר, את שיירי המנחה, לידי מעמד של פיגול, באמצעות הכוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע, לגבי הקומץ עצמו, האם אין זה קל וחומר שייעשה פיגול בכוונה זו? אם כן, כך גם צריך לחול במקרה של קרבן בקדושה קלה שנשחט בכוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע, כלומר, שייעשה פיגול בכוונה זו בלבד, בלי קשר לכוונה בשעת זריקה.

הגמרא מסבירה: אין זה קשה, שכן גם במקרה זה, עולא לא התכוון לומר שזהו פיגול גמור מכוח כוונה לעניין קמיצת הקומץ בלבד. אלא כוונתו הייתה שנעשה בו מעשה פסול המביא אותו למעמד של פיגול, אך המעמד המלא של פיגול חל רק אם יש גם כוונה פסולה בשעת הקרבת הקומץ.

יש מחלוקת במשנה (זבחים כט ע"ב) בנוגע לשתי מחשבות פסולות עוקבות. רבי יהודה סבור שאם בתחילה הייתה כוונה לאכול מן הקרבן או להקטיר את החלקים הנאכלים על המזבח לאחר זמנו הקבוע, דבר ההופך אותו לפיגול ולכן האוכל ממנו יהיה חייב כרת, ולאחר מכן הייתה כוונה לעשות מעשה זה מחוץ למקומו הקבוע, דבר שפוסל בלבד את הקרבן, הרי הוא פיגול. אבל אם הסדר הפוך, הוא רק פסול. וחכמים פוסקים שבין כך ובין כך הוא רק פסול. לאור אותה משנה, רבינא אמר לרב אשי: אבל האם אילפא לא אומר: מחלוקת זו חלה במקרה שבו המחשבות השונות אירעו במהלך ביצוע שתי עבודות קרבן שונות?

אילפא פירט: לדוגמה, אם אדם אמר: הריני שוחט את הראשון מבין האיברים שיש לחותכם בשחיטה פולחנית, כלומר, או את קנה הנשימה או את הוושט, מתוך כוונה לאכול את הקרבן לאחר הזמן הקבוע לו; ולאחר מכן הוא שחט את האיבר השני שלו מתוך כוונה לאוכלו מחוץ למקום הקבוע לו, אזי חלות הלכות אלו. אבל אם שתי הכוונות אירעו במהלך פעולה פולחנית אחת, למשל, בעת שחיטת אותו איבר עצמו, אזי הכול, לרבות רבי יהודה, מסכימים שדבר זה מהווה תערובת של כוונות, והקרבן אינו נעשה פיגול. דוגמה זו מלמדת ששחיטה לבדה, מתוך כוונה לאחר הזמן הקבוע לו, הופכת את הקרבן לפיגול, בניגוד לדעתו של רב גידל.

רב אשי השיב לרבינא: אכן, רב גידל מסכים לפסיקה זו. אף על פי שהוא סבור ששחיטה לבדה אינה הופכת קורבן לפיגול, מכל מקום הוא מסכים כי כאשר הדם נזרק לאחר מכן מתוך כוונת פיגול, יתברר האם הייתה כוונת פיגול במהלך עבודה אחת או שתי עבודות. לפיכך, אם שתי הכוונות אירעו במהלך עבודה קורבנית אחת, הכול מסכימים שהקורבן אינו פיגול, למרות שהזריקה נעשתה מתוך כוונת פיגול. אבל אם שתי הכוונות התרחשו במהלך שתי עבודות קורבניות שונות, אזי השאלה האם הוא פיגול או רק פסול נתונה למחלוקת בין רבי יהודה לחכמים. אולם, אי אפשר לקבוע שהקורבן הוא פיגול אלא לאחר הזריקה.

הגמרא מעלה קושי: אבל אם כן, לגבי קרבן תודה, שנאמר שאם הכהן שחט אותו מתוך כוונה לאכול ממנו או להקטיר את החלקים הנאכלים על המזבח לאחר זמנו הקבוע, אזי הלחמים מתקדשים (ראו 3b), הכוונה בשעת השחיטה בלבד גם לא צריכה להפוך את הקרבן לפיגולעד שהדם נזרק. מאחר שהמשנה מתייחסת לכאורה למקרה רגיל של פיגול, עליה לעסוק במצב שבו גם הזריקה נעשתה בכוונת פיגול, כפי שאילפא הסביר את המשנה בזבחים כט ע"ב. אם כן, לשיטת רב גידל, הסבור ששחיטה בכוונת פיגול אינה מביאה קרבנות בקדושה קלה למעמד של כפיפות להלכות מעילה, כיצד ייתכן שהלחמים ייחשבו מקודשים?

הגמרא מסבירה: מה כוונת המשנה כשהיא אומרת שהכיכרות נחשבות מקודשות? אין הכוונה שהן מקודשות במובן זה שהן כפופות להלכות מעילה. אלא הכוונה היא שהן מקודשות במידה כזו שיש להן אפשרות להיפסל, עד כדי כך שהן טעונות שריפה לאחר מכן.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שהברייתא הבאה תומכת בדעתו של רב גידל: לגבי קרבן שהוא פיגול, מי שמפיק ממנו הנאה תמיד חייב משום מעילה בקודשים. האם אין זאת אומרת שבשרו של קרבן מקודשי קודשים כפוף להלכות מעילה אף על פי שדמו נזרק מתוך כוונה לאוכלו או להקטיר את החלקים הנאכלים על המזבח לאחר זמנו הקבוע? ואם כן, הרי זה תומך בדעתו של רב גידל.

הגמרא דוחה הצעה זו: לא, אין להביא ראיה מן הברייתא הזו, שכן ייתכן שהברייתא מתייחסת למקרה שבו הכהן טרם זרק את הדם, ולכן הקרבן כפוף להלכות מעילה. אך משנזרק הדם בכוונה פסולה, הקרבן שוב אינו כפוף להלכות מעילה. הגמרא שואלת: אם הברייתא עוסקת במקרה שבו הכהן טרם זרק את הדם, מה הטעם לציין זאת? ודאי שלפני זריקת דמו הקרבן נכלל בקטגוריה של "קודשי ה'", וכפוף להלכות מעילה.

הגמרא מציעה טעם חלופי לדחיית ההצעה: אלא, הברייתא אכן מתייחסת למקרה שבו הדם נזרק. אך אף על פי כן, היא אינה תומכת בדעתו של רב גידל, שכן כאשר אותהברייתאנשנית, היא מתייחסת לעולה. עולת תמיד כפופה להלכות מעילה גם לאחר זריקת דמה, שכן לעולם אינה מותרת לכוהנים באכילה. הגמרא מקשה: אם דינה של הברייתא נאמר לגבי עולה, הרי זה מובן מאליו שהיא עדיין כפופה להלכות מעילה, שהרי כולה שייכת לגבוה, כלומר, כל הקרבן נשרף על המזבח ואיש מן הבעלים או הכוהנים אינו אוכל ממנו.