הוא מתקבל על ידי המחיצות של החצר לכל העניינים; ומאותו רגע ואילך יש לו מעמד של עולה שהוקרבה במקדש לגבי כל ההלכות.

הגמרא ממשיכה: בעניין זה, רבי אלעזר שואל: במקרה של עולה שהוקדשה להקרבה על במה פרטית, שאדם הכניס אל עזרת המקדש והיא נפסלה להקרבה, למשל, היא נשחטה בדרום במקום במקומה הראוי בצפון, אם איבריה עלו על המזבח כדי להיקרב, מהי ההלכהלגבי השאלה האם עליהם לרדת? אף שהבהמה נפסלה מחמת שינוי המקום, אילו הייתה נשחטת בדרום על במה פרטית, לא הייתה נפסלת.

הגמרא מסיקה: מן העובדה שרבי אלעזר שאל שאלה זו רק לגבי מקרה זה, ניתן להסיק שבמקרה האחר, שבו עולת הקרבן הוקדשה להקרבה במקדש, ההלכה לגבי האיברים שעלו על המזבח ברורה לו. הוא או סבור שההלכה היא שאין מקריבים אותם, בהתאם לדעתו של רבה, או שהוא סבור שמקריבים אותם, בהתאם לדעתו של רב יוסף.

הגמרא דוחה הסקה זו, שכן ייתכן שרבי אלעזר למעשה היה מסופק גם לגבי אותו מקרה; אלא שהוא מעלה דילמה אחת כתוצאה מן האחרת. במילים אחרות, רבי אלעזר שאל שתי שאלות, האחת מיוסדת על האחרת, והשאלה השנייה תקפה בלי קשר לשאלה אם הוא סובר בהתאם לדעתם של רבה או רב יוסף.

הגמרא מפרטת: אפילו אם רבי אלעזר סבור בהתאם לדעתו של רבה, שבמקרה רגיל האיברים מוסרים מן המזבח, אפשר לטעון כי רבה אומר שאם האיברים עולים על המזבח הם ירדו רק משם, כלומר, אם העולה הוקדשה להקרבה במקדש. במקרה זה, הבעלים הקדיש את הקרבן מתוך כוונה להקריבו בתוך המחיצה של העזרה, במקום שבו השחיטה נעשית כראוי, בצפון.

לפיכך, אם היא נשחטה בדרום, הדבר פוסל את הקרבן כולו לחלוטין, ולכן אפילו אם עלה על המזבח עליו לרדת. אבל במקרה שבו הקדיש את הקרבן כדי להקריבו שלא כראוי על במה פרטית, שחיטתו בדרום אינה פוסלת את הקרבן כולו לחלוטין, ולכן אם עלה על המזבח אינו יורד.

או שמא, ההפך הוא הנכון: אפילו לשיטתו של רב יוסף, שאמר כי אם הדבר עלה על המזבח, לא ירד, אותה הלכה חלה רק במקרה שבו הבעלים הקדיש את הקרבן כדי להקריבו בתוך המחיצה של העזרה, שבמקרה כזה הוא הוקדש כראוי. במקרה כזה, הקרבן מתקבל על ידי מחיצות העזרה, ולכן אפילו במקרה שבו נפסל, אם עלה על המזבח אינו יורד. לעומת זאת, במקרה שבו הקדישו כדי להקריבו שלא כראוי על במה פרטית, הקרבן אינו מתקבל כלל על ידי מחיצות העזרה, ומשמעות הדבר היא שאפילו אם עלה על המזבח, עליו לרדת. הגמרא מסיקה שהדילמה תעמוד בלתי מוכרעת [תיקו].

§ לגבי מעילה בקורבנות שנפסלו, רב גידל אומר שרב אמר: זריקת דמו של קורבן מתוך כוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע [פיגול], במקרה שהייתה כוונת פיגול גם בשעת השחיטה, אינה מוציאה את בשר הקורבן ממעמד של היותו כפוף להלכות מעילה, במקרה של קודשי קודשים. הטעם הוא שבשרו עדיין מסווג כ"קדשי ה'" (ויקרא ה:טו), שכן לא הייתה זריקה כשרה שהתירה לכוהנים לאכול מן הקורבן, מאחר שהוא פיגול. וכן, זריקה זו אינה מביאה את האימורים של קודשים קלים למעמד של היותם כפופים להלכות מעילה, שכן רק זריקה כשרה מקנה מעמד זה.

הגמרא מספרת כי אביי ישב ושנה הלכה זו, שאמר רב גידל שאמר רב. רב פפא הקשה על אביי ממשנה (מנחות עח ע"ב): לגבי מי ששוחט את קרבן התודה במקומו הראוי בפנים בעזרת המקדש, ובאותה שעה ארבעים הלחמים הנלווים שלו היו מחוץ לחומה, במקום שאסור לאכול את הלחמים, אין הלחמים מתקדשים על ידי שחיטה זו.

בדומה לכך, אם הוא שחט את קורבן התודה לפני שפני השטח של הלחמים יצרו קרום בתנור, וזו ההלכהאפילו אם פני השטח של כל הלחמים יצרו קרום חוץ מאחד מהם, הלחמים אינם מתקדשים, אפילו אלה שכבר נוצר עליהם קרום. אם הכהן שחט את קורבן התודה מתוך כוונה לאכול ממנו או להקטיר את החלקים הנאכלים על המזבח לאחר הזמן הקבוע לו, ובכך נעשה פיגול, או מחוץ לתחום המקום הקבוע לו ונפסל, הלחמים מתקדשים וחלים עליהם דיני מעילה. מן הסתם כך הוא אפילו אם גם זרק את הדם בכוונת פיגול, שכן המשנה אינה מבחינה בעניין זה.

הגמרא מסבירה את הקושיה: ניכר, שהזאת דמם של קרבנות בקדושה קלה מתוך כוונת פיגול מחילה על קרבנות בקדושה קלה את הלכות מעילה. דבר זה סותר לכאורה את הדעה שאמר אביי שאמר רב גידל שאמר רב. אביי שתק, ולא היה יכול ליישב את הקושי כנגד דברי רב.

כאשר אביי בא לפני רבי אבא ודיווח על דבריו של רב פפא, רבי אבא אמר לאביי: אין זו קושיה, שכן רב גידל אמר שמחשבת פיגולבשעת זריקה אינה מחילה על קורבנות בקדושה קלה את הלכות המעילה. מאחר שהקורבן נעשה פיגול גמור ונפסל, אין הוא יכול להתחייב בהלכות המעילה. לעומת זאת, המשנה במנחות עוסקת דווקא במחשבת פיגול בשעת שחיטה, ואילו בשעת זריקה לא הייתה מחשבה כזו. במקרה כזה, הזריקה נעשתה בכוונה הראויה, ולכן היא מחילה על הקורבן את הלכות המעילה.

רב אשי אמר לרבא, בנוגע להסבר זה של דברי רב גידל: והרי עולא אומר: במקרה של קומץ שהוא פיגול, שאינו ראוי לקרבן, שהועלה על גבי המזבח כדי להיקרב ונשרף באש המזבח, הפיגול שלו פקע ממנו, והוא ראוי לקרבן?

ומכיוון שהסרת הקומץ במקרה של מנחת היא כמו שחיטת קרבנות בהמה, כלומר, זהו הטקס המקביל, ובמקרה זה המחשבה הפסולה בשעת הסרת הקומץ הפכה את המנחה לפיגול, כך צריך לחול אותו דין על שחיטה במקרה של קרבן בהמה: חלקי הקרבן של קדשים קלים צריכים להיחשב פיגול גמור על ידי שחיטה בלבד מתוך מחשבת פיגול, בלי קשר למחשבה בשעת זריקה. אם כן, תשובתו של רבי אבא לעיל אינה נכונה.

רבא אמר לרב אשי: אין זו קושיה, שכן עולא לא התכוון שהכוונה בשעת קמיצת המנחה בלבד הופכת את המנחה לפיגול גמור. אלא כוונתו הייתה שנעשה בה מעשה פסול המביא אותה למעמד של פיגול, אך המעמד המלא של פיגול חל רק אם יש גם כוונה פסולה בשעת הקטרת הקומץ, השקולה לזריקה במקרה של בהמה.