אָמֵינָא: חַטָּאת, הוֹאִיל וּלְכַפָּרָה קָא אָתְיָא – לָא בְּדִילִין מִינַּהּ, אֲבָל קָדָשִׁים, הוֹאִיל וְלָאו לְכַפָּרָה קָאָתֵי – בְּדִילִי מִנְּהוֹן, וְלֵית בְּהוּ מְעִילָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
לומר: מאחר שקורבן חטאת מובא לכפרה, אנשים אינם מתרחקים ממנו לאחר שהוא מת, שכן הם מבינים שהוא אינו ראוי עוד לכפר. לכן, כדי להבטיח שאנשים לא ינהגו בו בזלזול, גזרו חכמים שאדם חייב על מעילתו. אבל לגבי שאר בעלי החיים הקורבניים מקודשי הקודשים, מאחר שאינם מובאים לכפרה, אנשים עדיין מתרחקים מהם לאחר שהבהמות מתות, ולכן אפשר היה לחשוב שאין צורך לגזור שהם כפופים להלכות מעילה. לפיכך, אולה מלמד אותנו שאף שאר בעלי החיים הקורבניים שמתים כפופים למעילה מגזירת חכמים.
וְחַטָּאת שֶׁמֵּתָה מִי אִית בַּהּ מְעִילָה? וְהָתְנַן: חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת וּמָעוֹת הַהוֹלְכוֹת לְיָם הַמֶּלַח – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין!
הגמרא שואלת: והאם חטאת שמתה כפופה להלכות של מעילה? והרי לא למדנו בברייתא: לגבי חטאות שמניחים אותן למות מפני שאינן ראויות עוד למזבח, שאסור ליהנות מהן, וכן גם מעות שאסור ליהנות מהן, שהולכות לים המלח כדי לאבדן, אין ליהנות מהן לכתחילה, אבל אם נהנה מהן, אינו חייב משום מעילתן?
אָמְרִי: חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת – בְּחַיֵּיהֶן בְּדִילִין מִנְּהוֹן, לְאַפּוֹקֵי הֵיכָא דְּמֵחַיִּים – דְּלָא בְּדִילִין מִינֵּיהּ.
הם אומרים בתשובה לשאלה זו: באשר לקורבנות חטאת שנשארים למות, מאחר שאפילו במהלך חייהם אנשים מתרחקים מהם, שכן הם אינם ראויים עוד להקרבה, לא היה צורך לחכמים לתקן איסור מעילה. זאת למעט קורבן חטאת שהיה ראוי במהלך חייו, שכן אנשים אינם מתרחקים ממנו , ולכן ראו חכמים לנכון לתקן איסור מעילה לאחר מותו.
אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא, וַחֲדָא מִגּוֹ חֲדָא:
§ הגמרא חוזרת למחלוקת בנוגע לקרבנות שנשחטו במקום הלא נכון ולאחר מכן הועלו על המזבח. רבה סבור שקרבנות כאלה מוסרים מן המזבח, ואילו רב יוסף פוסק שמשעה שעלו על המזבח אינם יורדים ממנו אלא נשרפים. רב יוסף הקשה על רבה, מקור אחד ממקור אחר, ואותו אחד ממקור אחר, כלומר, קושייתו מבוססת על צירוף של כמה מקורות.
וְכוּלָּן, אֵין מְטַמְּאִים בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן,
הגמרא מפרטת: המשנה בזבחים סו ע"ב, העוסקת בקרבנות עוף שנפסלו משום שמלקו את עורפם או שהזו את דמם במקום הלא נכון, מלמדת: וכל הקרבנות הנזכרים באותה משנה אינם מטמאים את הבולע מבשרם טומאה עד כדי כך שבגדיו נטמאים כאשר הוא בגרון. אף על פי שהקרבן נפסל, מאחר שנמלק עורפו כחלק מן העבודה, אין אדם נטמא על ידי בליעת כזית מבשרו, כפי שהיא ההלכה לגבי נבלת עוף טהור. ומי שנהנה מקרבנות אלו חייב משום מעילה.
חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעָשָׂה לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף לְשֵׁם חַטָּאת.
זוהי ההלכה הנוגעת לכל קורבנות העוף, למעט קורבן חטאת העוף שאדם הקריב למטה מן הקו האדום, לפי סדר עבודת חטאת העוף, ולשם חטאת. מאחר שהוא הוקרב כהלכתו, בשרו מותר לכוהנים ואינו כפוף עוד להלכות מעילה.
וְקָתָנֵי עִילָּוֵיהּ: כׇּל שֶׁהָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְכׇל שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה.
וכן שנינו במשנה אחרת (זבחים סח ע"ב) לגבי אותם עופות פסולים: כל אחד מהם שפסולו אירע בקודש, כלומר, בעזרה, כגון אם נמלק בלילה, אינו מטמא את הבגדים של הבולעו טומאה כשהבשר בבית הבליעה. וכל אחד מהם שפסולו לא אירע בקודש, הרי הוא מטמא את הבגדים של הבולעו טומאה כשהבשר בבית הבליעה.
וְקָתָנֵי: כׇּל שֶׁהָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ. תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא.
ונלמד במשנה נוספת (זבחים פד ע"א): לגבי כל קרבן שפסולו אירע בקודש, הקודש מכשיר את הקרבן, ואם קרבנות כאלה עלו על המזבח, לא ירדו. המשנה הראשונה קובעת שעופות שנפסלו מפני שעבודותיהם נעשו במקום הלא נכון כפופים להלכות מעילה. המשנה השנייה מלמדת שאותם עופות עצמם נחשבים לדברים שפסולם אירע בקודש. המשנה האחרונה קובעת שאם דברים שפסולם אירע בקודש עלו על המזבח, אינם יורדים. בציטוט כל המשניות הללו, רב יוסף מוכיח שקרבן שנשחט במקום הלא נכון אינו מוסר מן המזבח, בניגוד לדעתו של רבה. הגמרא מסכמת: ההפרכה של דעתו של רבה היא אכן הפרכה גמורה.
וְהָא דִּפְלִיגִי בַּהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד, שֶׁהִכְנִיסָהּ לִפְנִים –
§ הגמרא מציינת: ואותו עניין בנוגע לשבו רבה ורב יוסף חולקים ברור לרבי אלעזר, שכן רבי אלעזר אומר: במקרה של עולת שהוקדשה כדי להיקרב על במה פרטית, בתקופה שבה מותר לעשות כן, ושאותה הכניסו פנימה לחצר המקדש,