מַהוּ דְּתֵימָא: עָקַר שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּבַעַל הַבַּיִת, וְלָא לִמְעוֹל – קָא מַשְׁמַע לַן.
רב ששת מוסיף כי יש צורך שהמשנה תלמד הלכה זו, שמא תאמר כי השליח עקר את שליחותו של בעל הבית בכך שהוסיף על הוראותיו, ולכן בעל הבית אינו חייב באיסור מעילה אפילו על חתיכת הבשר הראשונה. לפיכך, המשנה מלמדת אותנו שגם בעל הבית חייב.
מַתְנִי׳ אָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִן הַדְּלוֹסְקָמָא״, וְהֵבִיא לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: ״לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה״, וְהֵבִיא מִזֶּה – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן״, וְהֵבִיא לוֹ מִן הַדְּלוֹסְקָמָא, אוֹ ״מִן הַדְּלוֹסְקָמָא״, וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
משנה: אם בעל הבית אמר לשליח: הבא לי חפץ זה או מעות אלו מן החלון שבקיר או מן התיבה [הדלוסקמא], והשליח ציית והביא לו ממנו מן המקום שהורה לו, אף על פי שבעל הבית אמר: בלבי, רצוני היה רק שיביא לי את החפץ מאותו מקום אחר, וכיוון שהביאו מן המקום הזה לא קיים את הוראותיי, מכל מקום בעל הבית חייב במעילה אם החפץ או המעות מוקדשים, שהרי השליח אכן קיים את הוראותיו. אבל אם בעל הבית אמר לשליח: הבא לי חפץ זה או מעות אלו מן החלון שבקיר, והשליח הביא לו מן התיבה; או אם בעל הבית אמר לשליח: הבא לי חפץ זה או מעות אלו מן התיבה, והשליח הביא לו מן החלון, השליח חייב במעילה.
שִׁלַּח בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ – חֶנְווֹנִי מֵעַל.
במקרה שבו בעל הבית שלח כסף מקודש בידו של חירש־אילם, שוטה או קטן, החסרים כשירות הלכתית ואינם יכולים להתמנות לשליחים, כדי לרכוש חפץ מבעל חנות, אם הם ביצעו את שליחותו, בעל הבית חייב במעילה, שכן הוראותיו קוימו. ואם לא ביצעו את שליחותו אלא רכשו חפץ אחר מבעל החנות, בעל החנות חייב במעילה.
שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְווֹנִי – חֶנְווֹנִי מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא.
אם בעל הבית שלח את הכסף בידו של אדם כשיר מבחינה הלכתית ובעל הבית נזכר שהכסף היה מוקדש לפני שהשליח הגיע אל החנווני, החנווני חייב במעילה כאשר הוא מוציא את הכסף לשימושו האישי. בעל הבית פטור מאחריות למעילה, משום שמרגע שנזכר שהכסף מוקדש, מעילתו שוב אינה בשגגה, ואין אדם חייב להביא קורבן על מעילה אלא רק על מעילה בשגגה בנכסי הקדש.
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְלִי, וְאוֹמֵר: ״פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא מְחוּלָּל עַל זֶה״, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.
מה יעשה בעל הבית במקרה שהוא נזכר שהכסף מוקדש, כדי למנוע מן החנווני אחריות על מעילה? הוא נוטל פרוטה אחת peruta או כלי ואומר: הפרוטה המוקדשת peruta, בכל מקום שהיא נמצאת, מחוללת בזה peruta או בכלי זה. הפרוטה מתחללת בכך, כשם שדבר מוקדש מתחלל בכסף וגם בדבר שיש בו שווה ערך של כסף. התוצאה היא שהחנווני מוציא כסף חולין.
גְּמָ׳ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים.
גמרא: המשנה מלמדת שאם השליח עשה כפי שהורה לו בעל הבית, אף אם בעל הבית טען שהייתה לו כוונה אחרת, בעל הבית הוא שחייב במעילה. הגמרא שואלת: מה המשנה מלמדת אותנו? הגמרא משיבה: היא מלמדת שדברים שנותרים בלב אינם נחשבים דברים. לכן בעל הבית הוא שחייב, ולא השליח, למרות שהשליח לא עשה את מה שבעל הבית רצה.
שִׁילַּח בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אִם עָשׂוּ [וְכוּ׳]. וְהָא לָאו בְּנֵי שְׁלִיחוּתָא נִינְהוּ!
§ המשנה מלמדת: במקרה שבו בעל הבית שלח כסף מוקדש ביד חרש־אילם, שוטה או קטן, שחסרים כשירות הלכתית ואינם יכולים להתמנות לשליחים, כדי לרכוש חפץ מבעל חנות, אם הם ביצעו את שליחותו, בעל הבית חייב במעילה, שכן הוראותיו קוימו. הגמרא מעלה קושי: אבל הם אינם יכולים להיות מעורבים בשליחות. מאחר שקבוצות אנשים אלו חסרות כשירות הלכתית, הם אינם יכולים להיות שליחים; אם כן, כיצד יכול בעל הבית להיות חייב במעילה?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲשָׂאוּם כְּמַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים,
רבי אלעזר אומר כהסבר: החכמים החשיבו את האנשים הללו מבחינה הלכתית כמו גת [kema’atan] של זיתים לעניין טומאה. מאחר שמועיל לבעל הבית כאשר הלחות של הזיתים, כלומר הנוזל שזב מן הזיתים, דולפת אל תוך גת, כפי שיוסבר להלן, הרי זה נחשב כאילו בעל הבית התכוון שהלחות תהיה שם. כך גם לגבי הקטגוריות הללו של אנשים, מאחר שנוח לבעל הבית כאשר הם עושים את מה שביקש, הרי זה נחשב כאילו פעלו מתוך כוונתו.
דִּתְנַן: הַזֵּיתִים, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? מִשֶּׁיַּזִּיעוּ זֵיעַת הַמַּעֲטָן, וְלֹא זֵיעַת הַקּוּפָּה.
כפי שלמדנו במשנה (טהרות ט:א): ממתי הזיתים נעשים מוכשרים לקבל טומאה טקסית? משעה שהם מפרישים לחות. הכוונה כאן היא דווקא ללחות שיוצאת אל הגת, אך לא ללחות שיוצאת אל הסל. הלחות שמגיעה אל הגת מרככת את הזיתים ומועילה לייצור שמן הזית, שכן היא מקלה על סחיטתם. משום כך הדבר נחשב כאילו לבעל הבית יש כוונה שהלחות תהיה שם, ולכן אותה לחות מכשירה את הזיתים שהיא נוגעת בהם לקבל טומאה טקסית. לעומת זאת, ללחות שבסל אין כל תועלת, שכן היא מטפטפת החוצה דרך החורים שבסל. לפיכך, היא אינה נמצאת שם מתוך כוונתו של בעל הבית ואינה מכשירה את הזיתים לקבל טומאה טקסית.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ, נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹף וְהוֹלִיכוֹ, אוֹ עַל גַּבֵּי הַפִּיל וְהוֹלִיכוֹ, וְאָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב. אַלְמָא קָא עָבְדָא שְׁלִיחוּתֵיהּ. הָכִי נָמֵי, אִיתְעֲבִיד שְׁלִיחוּתֵיהּ.
רבי יוחנן אומר: מקרה זה של חרש־אילם, שוטה או קטן, הוא כמו ששנינו בברייתא לגבי הנחת מזון לשם עירוב תחומין של שבת, כלומר, עירוב: אם אדם הניח את מזון העירוב על קוף, והקוף הביא אותו למקום שבו רצה שיופקד העירוב, או אם הניח אותו על פיל מאולף, והפיל הביא אותו למקום הראוי, ואמר לאחר לקבל אותו מן החיה, הרי זה עירוב כשר. מכאן שהשליחות נעשית על ידי הקוף או הפיל, אף על פי שאינם ראויים לשמש שליחים. כך גם, במקרה של חרש־אילם, שוטה או קטן, השליחות נעשית אף על פי שאינם יכולים להיות מעורבים בשליחות.
שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ וְכוּ׳. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִידְּכַר שָׁלִיחַ. וּרְמִינְהִי: נִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא נִזְכַּר שָׁלִיחַ – הַשָּׁלִיחַ מָעַל, נִזְכְּרוּ שְׁנֵיהֶם – חֶנְוָנִי מָעַל!
§ המשנה מלמדת: אם בעל הבית שלח את הכסף בידו של אדם כשיר מבחינה הלכתית, ובעל הבית נזכר שהכסף היה מוקדש לפני שהשליח הגיע אל החנווני, החנווני חייב במעילה כאשר הוא מוציא את הכסף לצרכו האישי. מכאן שהחנווני חייב אף על פי שהשליח לא נזכר, אלא רק בעל הבית נזכר. ומקשה הגמרא סתירה מברייתא: אם בעל הבית נזכר שהכסף היה מוקדש, אבל השליח לא נזכר, השליח חייב במעילה. אם שניהם נזכרו שהכסף מוקדש, החנווני חייב במעילה.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַתְנִיתִין נָמֵי, כְּשֶׁנִּזְכְּרוּ שְׁנֵיהֶם.
רב ששת אמר ליישוב סתירה זו: המשנה גם עוסקת במקרה שבו שניהם, השליח והחנווני, זכרו שהכסף היה מוקדש, ומשום כך החנווני לבדו חייב במעילה.
מַתְנִי׳ נָתַן לוֹ פְּרוּטָה, אָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת״ וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת אוֹ בְּכוּלָּהּ נֵרוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי בְּכוּלָּהּ נֵרוֹת״, אוֹ ״בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת – שְׁנֵיהֶם לֹא מָעֲלוּ.
משנה: אם בעל הבית נתן לשליח פרוטה אחת של הקדש ואמר לו: הבא לי נרות [nerot] בחציה ופתילות בחציה, והלך השליח והביא לו פתילות בכל הפרוטה, או נרות בכל הפרוטה; או במקרה שבו בעל הבית אמר לשליח: הבא לי נרות בכל הפרוטהאו פתילות בכל הפרוטה, והלך השליח והביא לו נרות בחציה ופתילות בחציה, שניהם אינם חייבים במעילה של הפרוטה. בשני המקרים, בעל הבית פטור מפני שהוראותיו קוימו רק לגבי חצי פרוטה, והשליח פטור שכן הוציא רק חצי פרוטה מיוזמתו.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִמְּקוֹם פְּתִילוֹת, וּפְתִילוֹת מִמְּקוֹם נֵרוֹת – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
אבל אם בעל הבית אמר לשליח: הבא לי נרות ממקום פלוני בחצי פרוטהופתילות ממקום פלוני בחצי פרוטה, והשליח הלך והביא לו נרות מן המקום שייעד לפתילות, ופתילות מן המקום שייעד לנרות, השליח חייב במעילה, שכן סטה מהוראות בעל הבית בשיעור של פרוטה שלמה.
נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, וְאָמַר לוֹ: ״לֵךְ וְהָבֵא לִי אֶתְרוֹג״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּאַחַת אֶתְרוֹג וּבְאַחַת רִימּוֹן – שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וְרַע.
אם בעל הבית נתן לשליח שתי פרוטות מוקדשות, ואמר לו: לך והבא לי אתרוג, והוא הלך והביא לו אתרוג באחתפרוטה ורימון באחתפרוטה, שניהם חייבים במעילה. בעל הבית חייב, מפני ששליחותו נעשתה בסכום של פרוטה אחת, והשליח חייב, מפני שסטה מהוראות בעל הבית בפרוטה אחת. רבי יהודה אומר: בעל הבית אינו חייב במעילה, שכן הוא יכול לומר לשליח: אני ביקשתי אתרוג גדול בשווי שתי פרוטות, ואתה הבאת לי אתרוג קטן וגרוע בשווי פרוטה אחת.
נָתַן לוֹ דִּינַר זָהָב, וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי חָלוּק,
אם בעל הבית נתן לשליח דינר זהב מוקדש, ששוויו עשרים וחמישה דינרי כסף, שכן ארבעה דינרי כסף הם סלע; ואמר לשליח: לך והבא לי גלימה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria