מַתְנִי׳ נֶהֱנָה כְּבַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם כַּחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר – לֹא מָעַל, עֵד שֶׁיֵּהָנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד.
משנה: אם אדם נהנה בשווי חצי של פרוטה מחפץ מוקדש וגרם לו נזק בשווי חצי פרוטה, או אם נהנה בשווי פרוטה אחת מחפץ מוקדש שיש בו אפשרות להינזק וגרם נזק בשווי פרוטה אחת לחפץ מוקדש אחר אך לא נהנה ממנו, הרי הוא פטור. הטעם הוא שאין אדם חייב משום מעילה עד שייהנה בשווי פרוטה אחת מחפץ מוקדש ויגרום נזק בשווי פרוטה אחת לאותו חפץ, כלומר, לאותו חפץ עצמו.
אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמוּקְדָּשִׁין אֶלָּא בְּהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת בִּלְבַד. כֵּיצַד? רָכַב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב – כּוּלָּן מָעֲלוּ. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה – כּוּלָּן מָעֲלוּ. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ. רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן – יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל.
אדם חייב על מעילה אחר מעילה בקודשי הקדש בלבד במקרה של בהמה ובמקרה של כלי שרת. כיצד? אם אחד רכב על בהמת קרבן, ואחר בא ורכב עליה, ואחר נוסף בא ורכב עליה גם הוא, כולם חייבים משום מעילה בבהמה. ובמקרה של כלי שרת, אם אחד שתה מכוס זהב, ואחר בא ושתה ממנה, ואחר נוסף בא ושתה ממנה, כולם חייבים משום מעילה בכוס. אם אחד תלש צמר מחטאת, ואחר בא ותלש צמר מאותה בהמה, ואחר נוסף בא ותלש ממנה, כולם חייבים משום מעילה בבהמה. רבי יהודה הנשיא אומר: לגבי כל דבר מוקדש שאינו נפדה, יש חיוב מעילה אחר מעילה לגביו.
גְּמָ׳ מַנִּי? מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה, הִיא: דְּתַנְיָא אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל אֶלָּא בִּבְהֵמָה בִּלְבַד. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת.
גמרא: לפי המשנה, אפשר להתחייב על מעילה אחר מעילה רק במקרה של בהמה או כלי שרת. הגמרא שואלת: של מי הדעה המובעת במשנה? זוהי דעתו של רבי נחמיה, כפי שנלמד בברייתא (תוספתא ב:ו): אדם מתחייב על מעילה אחר מעילה רק במקרה של בהמה בלבד. מאחר שבהמה המיועדת לקרבן אינה ממתינה לפדיון או למכירה, קדושתה אינה נפגמת כאשר מישהו מועל בה. לכן היא נתונה למעילה חוזרת. אבל לגבי כלי שרת, שכן לפי התנא הראשון של הברייתא אפשר לפדותם, קדושתם נפגמת לאחר שמועלים בהם אפילו פעם אחת, ושוב אינם נתונים למעילה. רבי נחמיה אומר: אדם מתחייב על מעילה הן במקרה של בהמה והן במקרה של כלי שרת.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? קָסָבַר: בְּעִנְיָינָא דִבְהֵמָה כְּתִיב, דִּכְתִיב בְּאֵיל הָאָשָׁם.
הגמרא שואלת: מה טעמו של התנא הראשון בברייתא, הפוסק שכלי שרת אינם בני מעילה חוזרת? הגמרא משיבה כי הוא סבור שההלכה של מעילה כתובה לגבי מקרה של בהמה. כפי שנאמר: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה׳... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם, וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ה:טו–טז). מכאן נלמד שהחיוב על מעילה חוזרת חל רק על בהמה.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אָמַר לָךְ: קַל וָחוֹמֶר: אִם אֲחֵרִים מֵבִיא לִקְדוּשָּׁתָן, הוּא עַצְמוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
ורבי נחמיה היה יכול לומר לך, בתגובה, את ההסקה הבאה של קל וחומר: אם כלי שרת מביא חומרים אחרים שהונחו בו למצבם של קדושה, ובכך הופך את אותם חומרים לחשופים למעילה אחר מעילה, על אחת כמה וכמה אין זה ברור שהכלי עצמו צריך להיות חשוף למעילה אחר מעילה.
רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן, יֵשׁ כּוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֵצִים.
§ המשנה מלמדת כי רבי יהודה הנשיא אומר: לגבי כל דבר מוקדש שאינו נפדה, יש חיוב על מעילה אחר מעילה. הגמרא מקשה: דעה זו היא אותה דעה של התנא הראשון. מדוע פסיקה זו מוצגת כדעת חולק? אמר רבא: יש הבדל ביניהם במקרה של עצים שנתרמו. התנא הראשון סבור שלעצים אין מעמד של דבר המוקדש כקרבן; אלא יש להם מעמד של דבר המוקדש לבדק הבית, ולכן אינם כפופים למעילה חוזרת. לעומת זאת, רבי יהודה הנשיא סבור שלעצים יש מעמד של דברים המוקדשים כקרבן, שאינם נפגמים ולכן כפופים למעילה חוזרת.
דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עֵצִים״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. רַבִּי אוֹמֵר: עֵצִים – קׇרְבָּן הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין תְּנוּפָה.
כפי שלימדו החכמים בברייתא: לגבי מי שאומר, בלשון נדר: מוטל עלי להביא עצים למקדש, אסור לו להביא פחות משני בולי עץ למערכה שעל המזבח. רבי יהודה הנשיא אומר: עצים הם נחשבים קרבן, שכן הם מונחים על גבי המזבח, ולכן הם טעונים מלח, והם טעונים תנופה, כמו מנחה.
אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין עֵצִים. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין קְמִיצָה.
רבא אומר: לפי דבריו של רבי יהודה הנשיא, עצים שנתרמו בדרך זו טעונים עצים נוספים כליווי, כדי שעצי הקרבן שנתרמו יוקרבו באותו אופן כמו שאר הקרבנות הנתרמים. ורב פפא מוסיף ואומר: לפי דבריו של רבי יהודה הנשיא, עצים שנתרמו בדרך זו טעונים קמיצה. בדומה לעבודת מנחה, יש ליטול תחילה חלק מן העצים ולהקטירו.
רַב פָּפָּא אָמַר: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין וְעָבַר וּשְׁחָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
רב פפא אמר שיש הבדל נוסף בין דעת התנא הראשון לבין דעתו של רבי יהודה הנשיא. אם היו בהמות תמימות מוקדשות למזבח, ונעשו בעלות מום ונפסלו מלהיקרב כקורבנות, ומישהו עבר ושחט אותן לפני שנפדו, במקרה זה יש הבדל בין דעתו של התנא הראשון לבין דעתו של רבי יהודה הנשיא.
וְהָתַנְיָא: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין, וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין, וְעָבַר וּשְׁחָטָן, רַבִּי אוֹמֵר: יִקָּבְרוּ,
ואכן, שנויה בברייתא שרבי יהודה הנשיא וחכמים נחלקים באותו מקרה: אם היו בהמות תמימות מוקדשות למזבח, ונעשו בעלות מום, ומישהו עבר ושחטן, רבי יהודה הנשיא אומר: שוב אין לפדות את הבהמות המוקדשות, שכן נאמר: "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה" (ויקרא כז:יא–יב). בהמה מתה אינה יכולה להיות מועמדת לפני הכהן, ולכן פגרי הבהמות חייבים בקבורה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.
אבל החכמים אומרים: יש לפדות את הבהמות. מאחר שרבי יהודה הנשיא סבור שאין לפדות את הבהמות, הדבר מצביע על כך שיש להן קדושה עצמית, ולכן הן כפופות למעילה חוזרת. לעומת זאת, התנא הראשון, כמו החכמים, סבור שקדושתן היא פונקציה של שוויין, ולפיכך אין הן כפופות למעילה חוזרת.
מַתְנִי׳ נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.
משנה: במקרה שבו אדם לקח לשימושו אבן או קורה שהוקדשו, אותו אדם אינו חייב על מעילה בהן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria