מי שאינו כהן ואוכל תרומה אינו חייב עד שהתרומהתצא מרשות הקודש אל רשות החולין, שכן מי שאוכל תרומה נעשה לבעליה, כך צריך לחול אותו דין גם על מעילה.

אבל למעשה, אדם חייב גם על מעילה אם הוא מעביר חפץ מרשות של הקדש אל רשות של הקדש למטרה אחרת, כגון אם הוציא כספים מאוצר המקדש ורכש קיני עופות, כלומר זוגות של עופות, יונים או בני יונה, עבור זבים (ראו ויקרא ט״ו:י״ג–ט״ו), או קיני העופות עבור זבות (ראו ויקרא ט״ו:כ״ח–ל׳), או קיני העופות עבור נשים לאחר לידה (ראו ויקרא י״ב:ו׳–ח׳). אף שהאדם משתמש בכספי אוצר המקדש למטרה קדושה, מכל מקום, מאחר שקרבנות חובה אלה צריכים להירכש מכספים פרטיים, הוא מועל בכך שהוא מפיק הנאה אישית מכספי הקדש.

וכן, לגבי מי שהפריש את שקלו, או הביא את חטאתו או את אשמו מנכסים מוקדשים, משעה שהוציא את הכספים מעל. זהו דבריו של רבי שמעון. רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שהכהן יזרוק את הדם של הקרבנות, שבאמצעות זאת הוא מתכפר, ובאותה שעה נהנה מן הנכסים המוקדשים. הברייתא חוזרת לשאלתה: מניין שנלמד ששימוש כזה אף הוא נחשב למעילה? הכתוב אומר: "אם נפש תמעל מעל." לשון הריבוי שבפסוק מלמדת שהוא חייב בכל מקרה.

הגמרא מנתחת את תחילתה של הברייתא. החכם אמר לעיל: הפסוק קובע: "אם מישהו ימעל מעל" (ויקרא ה:טו). כל בני האדם נכללים בהלכה זו, בין אם האדם האשם הוא אדם פשוט, ובין אם הוא המלך, ובין אם הוא הכהן הגדול המשוח. הגמרא שואלת: מה עוד אפשר היה לחשוב? ברור שהמלך והכהן הגדול נכללים, שכן נאמר: "מישהו".

הגמרא מסבירה כי האמירה של ה-ברייתא נחוצה, שמא תאמר שאנשים אלה מוחרגים מן ה-הלכה של מעילה, משום שהרחמן אומר לגבי שמן המשחה: "ואשר ייתן ממנו על זר, ונכרת מעמיו" (שמות ל:לג). ולגבי שמן המשחה, זה האדם הנכבד, כלומר הכהן הגדול או המלך, אינו נחשב "זר," שכן הוא נמשח בו. לכן, ה-ברייתאמלמדת אותנו שאפילו כהן גדול ומלך כלולים באיסור מעילה.

§ הגמרא מסכמת את הדרשות בנוגע להלכה של מעילה. הרחמן השווה את ההלכה של מעילה למקרה של סוטה, ולעבודה זרה, ולתרומה, כדי ללמד כמה עקרונות יסוד. מעילה מושווית לסוטה, בפסוק: “אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל” (במדבר ה:יב), כשם שכאן אדם חייב על ניאוף אף על פי שהנואפת לא פגמה את גופה במעשיה. גם לגבי רכוש מוקדש, אף בלא גרימת נזק, כמו במקרה שאישה ענדה טבעת זהב מוקדשת על ידה, כלומר על אצבעה, בכך היא נעשתה חייבת במעילה.

כאשר הרחמן השווה מעילה לעבודת אלילים, בפסוק: "וימעלו באלוהי אבותיהם" (דברי הימים א' ה:כה), הדבר מלמד שאין אדם חייב על עבודת אלילים עד שיחול שינוי שנעשה על ידי מעשהו, כפי שעובד האלילים מחליף את עבודת ה' בעבודת אלילים. וכן לגבי רכוש מוקדש, אם החפץ נתון לנזק, אין אדם מתחייב על מעילה עד שמעשה המעילה משנה את החפץ מלהיות ראוי לשימוש לצורכי קודש ללהיות ראוי לשימוש לצורכי חול בלבד, כמו במקרה שבו הוא מבקע עצי חולין בגרזן מוקדש, ובו בזמן פוגם את הגרזן, שכן הרכוש המוקדש ניזוק בכך.

לבסוף, הרחמן השווה שימוש לרעה לאכילת תרומה בידי מי שאינו כהן, באמצעות הגזירה השווה של המילים "חטא" ו"חטא" (ראו יח ע"ב). מהי ההלכה בנוגע לתרומה? הכתוב אומר: "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִּׁיתוֹ עָלָיו" (ויקרא כב:יד). דבר זה מוציא את מי שגורם נזק לתרומה בלא לאכול ממנה, כגון בשפיכתה על הארץ. אדם כזה פטור מתשלום החומש הנוסף. וכן לגבי הקדש, במקרה של כל מאכל מקודש, או פריט אחר, כאשר אדם מזיק לו בלא להפיק הנאה ממעשה הנזק, הוא פטור מדין מעילה.

§ המשנה מלמדת: כיצד חייבים על מעילה בחפץ שאינו נתון לנזק? לדוגמה, אם אישה ענדה על צווארה שרשרת זהב מוקדשת. רב כהנא אמר לרב זביד: וכי נכון הוא שזהב אינו נתון לנזק? והיכן הלך זהבה של כלתו של העשיר נון? כאשר נון השיא את בנו, הוא נתן לכלה תכשיטי זהב רבים, אשר התבלו עם הזמן. מכאן שברור כי גם זהב נתון לנזק.

רב זביד אמר לרב כהנא: שמא הזהב של כלתו של נון סבל מגורלו של הזהב שכלותיך השליכו הצידה. כמו כלותיך, כלתו של נון נהגה בזהבה ברשלנות, ולכן הוא התקלקל. ועוד, אפילו אם נניח שלזהב אין מעמד של דבר שניזוק מיד [le’altar] כאשר אדם מפיק ממנו הנאה, אף על פי כן, האם הזהב לעולם אינו סופג נזק? אפילו זהב מתבלה לאט וסופג נזק מדיד לאורך תקופות זמן ארוכות.

§ המשנה מוסיפה ללמד: מי שמפיק הנאה מקרבן חטאת או מפריטים אחרים מקודשי הקודשים, כמו במקרה של מי שתולש את צמרה בעוד הבהמה בחיים, אינו חייב משום מעילה אלא אם כן גרם נזק בשווי של פרוטה אחת. הגמרא שואלת: כעת, אם פסיקת המשנה נאמרה לגבי בהמה מבויתת תמימה, הראויה לקרבן, מקרה זה הוא כמו זה של גביע זהב מוקדש, שאינו נתון לנזק. מאחר שהבהמה נשארת ראויה לקרבן גם לאחר שנתלש ממנה צמר, מדוע חלה בה מעילה רק אם נגרם לה נזק? רב פפא אמר: אנו עוסקים בבהמה בעלת מום. מאחר שאינה ראויה לקרבן, גזברות המקדש תמכור אותה, ולכן הסרת הצמר מפחיתה את מחיר מכירתה. לפיכך, חלה בה מעילה רק אם שימוש כזה גורם לה נזק.