יֵלֵךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא מְלוּמָּד בְּנִסִּים. וְאַחֲרָיו מִי יֵלֵךְ? רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי.
תנו לרבי שמעון בן יוחאי ללכת לרומא, כפי שהוא רגיל לחוות ניסים. ומי ילך אחריו, כלומר, עמו? רבי אלעזר ברבי יוסי.
אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי: וְאִילּוּ הָיָה אַבָּא חֲלַפְתָּא קַיָּים, יְכוֹלִין אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה? אָמַר לָהֶם ר׳ שִׁמְעוֹן: אִילּוּ הָיָה יוֹחַאי אַבָּא קַיָּים, יְכוֹלִין אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה?
כאשר רבי יוסי, אביו של רבי אלעזר, שמע הצעה זו, הוא אמר לחכמים: אבל אם אבא חלפתא, אבי, היה חי, האם הייתם יכולים לומר לו: תן את בנך להיהרג? אם כן, כיצד אתם יכולים לבקש ממני לשלוח את בני לרומא, שם סביר שייהרג? רבי שמעון אמר לחכמים: אם יוחאי, אבי, היה חי, האם הייתם יכולים לומר לו: תן את בנך להיהרג? אף על פי כן, אני מוכן לסכן את חיי וללכת לרומא, ואם כך, רבי אלעזר ברבי יוסי צריך להתלוות אליי.
אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנָא אָזְלִין, דִּלְמָא עָנֵישׁ לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקָא מִסְתְּפֵינָא. קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּלָא לִיעְנְשֵׁיהּ. אֲפִילּוּ הָכִי, עַנְשֵׁיהּ.
כששמע זאת, רבי יוסי אמר לחכמים: אם כך, אלך אני במקום בני. איני רוצה שילך עם רבי שמעון בן יוחאי, שכן זה מה שאני חושש ממנו: בני אלעזר צעיר ומהיר להשיב, ואני חושש שמא רבי שמעון, שהוא חם מזג, יכעס עליו ויעניש אותו. רבי שמעון קיבל על עצמו שלא יעניש את רבי אלעזר. הגמרא מציינת שאף על פי כן, רבי שמעון העניש אותו כשהיו בדרכם.
כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: מִנַּיִן לְדַם הַשֶּׁרֶץ שֶׁהוּא טָמֵא? עִקֵּם פִּיו רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמַר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: מֵעֲקִימַת שְׂפָתֶיךָ אַתָּה נִיכָּר שֶׁתַּלְמִיד חָכָם אַתָּה, אַל יַחְזוֹר הַבֵּן אֵצֶל אָבִיו.
מדוע רבי שמעון בסופו של דבר העניש את רבי אלעזר? כשהיו מהלכים בדרך, זו השאלה נשאלה לפניהם: מנין נלמד לגבי דם של שרץ שהוא טמא? רבי אלעזר ברבי יוסי עיקם את פיו כדי ללחוש ואמר: הדבר נלמד מן הפסוק: "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא יא:כט). אף על פי שרבי אלעזר ניסה ללחוש כדי שרבי שמעון לא ישמע, רבי שמעון אמר לו: מעיקום פיך ומתשובתך ניכר כי אתה תלמיד חכם. ואף על פי כן, אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו. לכן, אני מקלל אותך שהבן לא ישוב מן המסע הזה אל אביו.
יָצָא לִקְרָאתוֹ בֶּן תְּמַלְיוֹן: רְצוֹנְכֶם אָבוֹא עִמָּכֶם? בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַה שִּׁפְחָה שֶׁל בֵּית אַבָּא, נִזְדַּמֵּן לָהּ מַלְאָךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַאֲנִי, לֹא פַּעַם אַחַת? יָבֹא הַנֵּס מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא ממשיכה את הסיפור: בעוד הם היו בדרכם, שד בשם בן תמליון יצא לקראתם. הוא אמר להם: האם אתם רוצים שאני אצטרף אליכם ואבוא עמכם כדי לסייע לבטל את הגזירה הזאת? כאשר ראה ששד בא לעזור להציל את העם היהודי, רבי שמעון בכה ואמר: מה, אפילו עבור שפחה של בית אבי, הגר המצרית, שהייתה שפחתו של אברהם, הועמד מלאך להופיע אליה שלוש פעמים כדי לעזור לה. כל אחת משלוש ההזכרות של "ויאמר לה מלאך ה'" (בראשית טז:ט–יא) בסיפור הגר מובנת כהתייחסות למלאך אחר. אבל אני כנראה אינני ראוי לסיוע ממלאך אפילו פעם אחת, אלא רק לעזרה משד. בכל מקרה, יבוא הנס ויציל את העם היהודי, אפילו אם רק באמצעות שד.
קְדֵים הוּא, עַל בִּבְרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר. כִּי מְטָא הָתָם, אָמַר: בֶּן תְּמַלְיוֹן, צֵא! בֶּן תְּמַלְיוֹן, צֵא! וְכֵיוָן דִּקְרוֹ לֵיהּ, נְפַק אֲזַל. אֲמַר לְהוֹן: שְׁאִילוּ כׇּל מָה דְּאִית לְכוֹן לְמִישְׁאַל. וְעַיְּילִינְהוּ לְגִנְזֵיהּ לִשְׁקוֹל כֹּל דְּבָעוּ. אַשְׁכַּחוּ הָהוּא אִיגְּרָא, שַׁקְלוּהָ וּקְרָעוּהָ.
השד בן תמליון הלך לפניהם ונכנס אל בת הקיסר ואחז בה. כאשר רבי שמעון בן יוחאי הגיע לשם, לארמון הקיסר, אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! ומיד כאשר רבי שמעון קרא לו, בן תמליון יצא ועזב את בת הקיסר, והיא נרפאה. כאשר הקיסר ראה שרבי שמעון ריפא את בתו, אמר להם: בקשו ממני כל שכר שאתם רוצים לבקש. והוא העלה אותם אל אוצרו לקחת כל מה שירצו. הם מצאו את האיגרת ההיא שם, שהכילה את הגזירות נגד העם היהודי, ולקחו אותה וקרעו אותה, ובכך ביטלו את הגזירות.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיהָ בָּעִיר רוֹמִי, וַהֲווֹ עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפֵּי דָמִים.
הגמרא מוסיפה: וזהו הרקע לאותו דבר שאמר רבי אלעזר ברבי יוסי (יומא נז ע"א): ראיתי את פרוכת ההיכל בעיר רומי, ועל הפרוכת היו כמה טיפות דם מן הפר ומן השעיר של יום הכיפורים. כאשר הקיסר הכניס אותם לאוצרו, ראה רבי אלעזר את כלי המקדש שהרומאים שבו כאשר כבשו את ירושלים, ובכללם הפרוכת.
מַתְנִי׳ הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, אֲפִילּוּ בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן.
משנה: בשר קודשים שהוא פיגול ובשר קודשים שהוא נותר אינם מצטרפים יחד להשלים לשיעור כזית, מפני שהם שייכים לשתי קטגוריות נפרדות של איסור. בשר נבלת השרץ ובשר נבלת הבהמה, וכן בשר נבלת הבהמה ובשר המת, אינם מצטרפים יחד לטמא טומאת מגע, אפילו לא לקלה שבשתיהן הטומאות, כלומר, הטומאה שדורשת שיעור גדול יותר.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְטוּמְאַת הַיָּדַיִם, דְּמִדְּרַבָּנַן הִיא. אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה – מִצְטָרְפִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״ – כֹּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.
גמרא:רב יהודה אומר ששמואל אומר: המשנה לימדה שפיגול ונותר אינם מצטרפים יחד אלא לעניין טומאת הידיים אם נגע בהם, שהיא מדברי חכמים. אבל לעניין אכילה, הם מצטרפים יחד. כפי שנלמד בברייתא שרבי אליעזר אומר: הכתוב אומר לגבי שיירי מאכלי קרבן מבשר ולחם: "לא יאכל כי קודש הוא" (שמות כט, לד). מכאן נלמד לגבי כל דבר קדוש שנפסל מכל סיבה שהיא, שהכתוב בא להחיל איסור על אכילתו.
מַתְנִי׳ הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. כׇּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְסוֹל הַגְּוִיָּיה כְּבַחֲצִי פְרָס.
משנה:האוכל שנטמא במגע באב הטומאה, ובכך נעשה ראשון לטומאה, והאוכל שנטמא במגע בוולד הטומאה, ובכך נעשה שני לטומאה, מצטרפים להשלים לשיעור כביצה כדי להעביר טומאה לפי הקל מבין השניים, כלומר, שני לטומאה. כל האוכלים הטמאים מצטרפים להשלים את השיעור לפסול את הגוף [הגוויה] של מי שאוכל חצי פרס [פרס] מן האוכלים הטמאים מלאכול תרומה.
כְּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב, וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְכִגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, וּכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כׇּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין זוֹ עִם זוֹ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה בִּרְבִיעִית, וְכִמְלֹא לוּגְמָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
כמו כן, כל המאכלים מצטרפים יחד כדי להוות את השיעור הנדרש של מזון המספיק לשתי סעודות, כדי לקבוע עירוב תחומין של שבת ; וכן כדי להוות את השיעור הנדרש כביצָה, כדי לטמא חפץ בטומאת אוכלין ; וכן כדי להוות את השיעור של גרוגרת , הקובע חיוב על הוצאה של אוכל בשבת ; וכן כדי להוות את הנפח של תמרה גדולה, הקובע חיוב על אכילה ביום הכיפורים. כל המשקים מצטרפים יחד כדי להוות את השיעור הנדרש לפסול את גופו של מי ששותה רביעית-לוג של משקה טמא מלאכול תרומה; וכן כדי להוות את השיעור של מלוא לוגמיו, הקובע חיוב על שתייה ביום הכיפורים.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה טַעַם? שֶׁאֶפְשָׁר לַשֵּׁנִי שֶׁיֵּעָשֶׂה רִאשׁוֹן. וּמִי קָא עָבֵיד שֵׁנִי רִאשׁוֹן? הָא לָא אֶפְשָׁר!
גמרא: שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: מה הטעם שמאכל שיש בו טומאה מדרגה ראשונה מצטרף עם מאכל שיש בו טומאה מדרגה שנייה? הטעם הוא שאפשר למאכל שיש בו טומאה מדרגה שנייה לטמא מאכל אחר בטומאה מדרגה ראשונה. הגמרא שואלת: אבל האם יכול מאכל שיש בו טומאה מדרגה שנייה לטמא מאכל אחר בטומאה מדרגה ראשונה? דבר זה אינו אפשרי. אם מאכל הטמא בטומאה מדרגה שנייה נוגע במאכל אחר, הוא מטמא את אותו מאכל בטומאה מדרגה שלישית, ולא ראשונה.
אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: מִי גָּרַם לַשֵּׁנִי? לָאו רִאשׁוֹן?! רַב אָשֵׁי אָמַר: רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, לְגַבֵּי שְׁלִישִׁי – בְּנֵי חֲדָא בִּיקְתָּא אִינּוּן.
רבא אמר כי זה מה שרבי שמעון אומר: מה גרם לאותו אוכל להיטמא בטומאה מדרגה שנייה? האם לא מפני שנגע באוכל בטומאה מדרגה ראשונה? מאחר שהם חולקים מקור משותף, הם מצטרפים יחד. רב אשי גם כן אמר: אוכל הטמא בטומאה מדרגה ראשונה ואוכל הטמא בטומאה מדרגה שנייה, לעניין אוכל הטמא בטומאה מדרגה שלישית, נחשבים כמו בני בית אחד, כלומר, שניהם מביאים לטומאה מדרגה שלישית, בין במישרין ובין בעקיפין, ומטעם זה הם מצטרפים יחד.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria