משנה: כל הדברים המוקדשים להקרבה על המזבח מצטרפים זה עם זה להשלים את השיעור לעניין חיוב מעילה בקודש, שהוא הנאה בשווי פרוטה אחת. וכן הם מצטרפים להשלים שיעור כזית, שהוא השיעור המחייב אדם משום איסורי פיגול, או נותר, או אכילת הדבר כשהוא טמא. כל הדברים המוקדשים לבדק הבית מצטרפים זה עם זה להשלים את השיעור לעניין חיוב מעילה. גם דברים המוקדשים להקרבה על המזבח וגם דברים המוקדשים לבדק הבית מצטרפים זה עם זה להשלים את השיעור לעניין חיוב מעילה.

גמרא: הגמרא שואלת: כעת שאדם אחד אומר שהמשנה מלמדת בסעיף האחרון: גם פריטים שהוקדשו להקרבה על המזבח וגם פריטים שהוקדשו לבדק הבית מצטרפים יחד, וזהו מקרה שבו לזה האחד, כלומר פריטים שהוקדשו למזבח, יש קדושה עצמית ולזה האחר, כלומר פריטים שהוקדשו לבדק הבית, יש קדושה החלה על שוויו, ואף על פי כן המשנה מלמדת שהם מצטרפים יחד למעילה, אם כן, האם נחוץ למשנה ללמד בסעיף הראשון שפריטים שהוקדשו להקרבה על המזבח מצטרפים יחד עם פריטים אחרים שהוקדשו להקרבה על המזבח?

הגמרא משיבה: יש צורך שהתנא ילמד את הרישא, מפני שהוא מלמד לגבי אותו מקרה: הם מצטרפים יחד כדי לחייב אדם אחד משום הפרת האיסורים של פיגול, או נותר, או אכילת הפריט כשהוא טמא טומאה פולחנית. לגבי עניינים אלה, רק פריטים שהוקדשו להקרבה על המזבח מצטרפים יחד, ולא פריטים שהוקדשו לבדק הבית, שכן הלכות אלה אינן חלות על פריטים שהוקדשו לבדק הבית. המושגים של פיגול, נותר וטומאה פולחנית רלוונטיים רק לפריטים שהוקדשו להקרבה על המזבח. משום כך התנא מחלק בין הרישא לבין הסיפא.

§ המשנה מלמדת שפריטים שהוקדשו לבדק הבית כפופים להלכות מעילה. רבי ינאי אמר: ברור שאדם חייב על מעילה מן התורה רק על פריטים שהוקדשו לבדק הבית וקרבן עולה בלבד. מה הטעם? הטעם הוא שהפסוק אומר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם" (ויקרא ה:טו).

רבי ינאי מסביר שמפסוק זה נלמד שרק אותם פריטים מוקדשים שהם מיוחדים לה' בלבד כפופים להלכות של מעילה; אך לגבי פריטים מוקדשים להקרבה על המזבח, כגון אשמות או חטאות, מאחר שיש להם חלק השייך לכוהנים ופריטים אחרים כגון שלמים גם יש להם חלק השייך לבעלים, הם אינם מיוחדים לה' בלבד, ולכן הלכות המעילה אינן חלות.

הגמרא מעלה קושי בנוגע לאמירתו של רבי ינאי. למדנו במשנה: כל הפריטים המוקדשים להקרבה על המזבח מצטרפים יחד כדי להשלים את השיעור לעניין חיוב במעילה, שהיא הפקת הנאה בשווי פרוטה אחת. מכאן עולה לכאורה שאדם חייב על מעילה בכל הפריטים המוקדשים להקרבה על המזבח, ולא רק בעולות. הגמרא משיבה שהמשנה עוסקת באיסור החל מדברי חכמים.

הגמרא מעלה קושי נוסף על דבריו של רבי ינאי, ממשנה אחרת (ב׳ ע״א): במקרה של קורבנות מקודשי הקודשים שנפסלו לפני שנזרק דמם על המזבח, כגון אם שחט אותם בדרום העזרה, ולא בצפון כדרוש, חייבים משום מעילה בהם. קורבנות מקודשי הקודשים כוללים חטאות ואשמות, ולא רק עולות. שוב משיבה הגמרא שהמשנה מתייחסת לאיסור מדרבנן.

הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לאמירתו של רבי ינאי. למדנו במשנה (יח ע"א): הנהנה מחטאת בעלת מום בעודה בחיים אינו עובר על איסור מעילה עד שיגרום לפחת בשוויה בשיעור של פרוטה אחת. מאחר שהבהמה בעלת המום תיפדה, מפחיתים את שוויה על ידי גזיזת צמר ממנה. אבל כאשר היא מתה היא לא תיפדה, כלומר אי אפשר להפחית את שוויה, ולכן משעה שהוא נהנה מחטאת מתה בשווי פרוטה אחת של הנאה הוא חייב משום מעילה. הגמרא שוב משיבה שהמשנה עוסקת באיסור מדרבנן.

הגמרא שואלת: והאם מדין תורה אין חיוב על מעילה בפריטים שהוקדשו לקרבן על המזבח? והרי שנינו בברייתא שרבי יהודה הנשיא אומר: הכתוב אומר בסיום הקטע הדן בקרבן שלמים: "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח; כל החלב לה׳" (ויקרא ג:טז). המילה "כל" באה לרבות את אימורי קדשים קלים שיהיו בכלל דיני מעילה. זהו מקור מן התורה להלכה שאדם חייב על מעילה בפריטים שהוקדשו לקרבן על המזבח.

הגמרא שוב משיבה שהמשנה מתייחסת לאיסור מדרבנן. הגמרא מעלה קושי: אך התנאמביא פסוק כמקור להלכה זו, דבר המצביע על כך שהיא חלה מדין תורה. הגמרא משיבה: הפסוק הוא אסמכתא בלבד, אך אינו המקור הממשי להלכה.

הגמרא מעלה קושי: והרי עולא אמר שרבי יוחנן אמר: בעלי חיים לקורבן שמתו בלא שהוקרבו יצאו מידי האפשרות של מעילה מן התורה? הגמרא מבהירה את הקושיה: למה מתכוון רבי יוחנן? אם נאמר שהוא מתכוון לדברים שהוקדשו לבדק הבית, הרי אפילו כשהם מתים הם גם כפופים להלכות מעילה, שכן אפילו אם תאמר שאפשר לראות בכך רק כמו מקרה של מי שהקדיש אשפה לבדק הבית, וכי אין זה גם כפוף להלכות מעילה בנכסי הקדש?

אלא, רבי יוחנן ודאי מתייחס לבהמות מתות שהיו מוקדשות לקרבן על המזבח, והוא מלמד שמשעה שמתו שוב אינן כפופות להלכות מעילה מן התורה. מכאן עולה שכל עוד הן חיות, הן כפופות להלכות מעילה מן התורה. הגמרא מציגה את הקושי: לשיטת רבי ינאי, האם בהמות המוקדשות לקרבן על המזבח כפופות להלכות מעילה מן התורה?

אלא, הגמרא דוחה את הנוסח הקודם של דעת רבי ינאי, וקובעת שלמעשה הוא סבור שבהמות שהוקדשו לקרבן על המזבח כפופות להלכות מעילה מן התורה. כפי שבית מדרשו של רבי ינאי אומר כך: מן הפסוק הזה: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה:טו), אנו לומדים שדברים שהוקדשו לבדק הבית כפופים להלכות מעילה. אבל אין אנו לומדים מן הפסוק הזה שבהמות שהוקדשו למזבח כפופות להלכות מעילה. אלא, אותה הלכה נלמדת מן הפסוק: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה" (ויקרא כב:יד), המתייחס לכל הדברים הקדושים, או מן הפסוק (ויקרא ג:טז): "כל חלב לה'."