משנה: לגבי שורשי אילן חולין של אדם פשוט שנכנסים לתוך קרקע מוקדשת, ושורשי אילן מוקדש שנכנסים לתוך קרקע החולין של אדם פשוט, אין ליהנות מהם לכתחילה, אבל אם נהנה מהם, אינו חייב משום מעילה. לגבי מים של מעיין הזורם בשדה חולין אך יוצא מתוך אותה שדה וזורם לתוך שדה מוקדשת, כאשר הוא בשדה המוקדשת אין ליהנות ממנו לכתחילה, אבל אם נהנה ממנו, אינו חייב משום מעילה. משעה שהמעיין יוצא מחוץ לשדה המוקדשת, מותר ליהנות מן המים.

באשר למים שנשאבו מבריכת השילוח אל תוך כד הזהב, שלא קודש ככלי שרת, כדי להביאם אל המזבח לניסוך בחג סוכות, אין ליהנות מן המים לכתחילה, שכן נשאבו לשימוש בעבודת המקדש. אבל אם אדם נהנה מהם, אין הוא חייב על מעילתם, שכן לא קודשו בכלי שרת. משעה שנותנים את המים מן הכד לניסוך אל תוך הצלוחית, שהיא כלי שרת, המים מתקדשים והוא חייב על מעילת המים.

באשר לענפי הערבה שמניחים בצדי המזבח בחג הסוכות, לפני הנחתם אין ליהנות מהם לכתחילה, אבל אם נהנה מהם אינו חייב על מעילתם. לאחר הנחתם כבר קוימה מצוותם, ולכן באותה שעה מותר ליהנות מענפי הערבה לכתחילה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הזקנים היו רגילים ליהנות מענפי הערבה אף לפני הנחתם בצדי המזבח, על ידי חיתוך ענפים קטנים לשימוש בלולב שלהם, בקיום מצוות ארבעת המינים.

גמרא:ריש לקיש אומר: כאשר המשנה מלמדת שאין חייבים על מעילה במים שבכד הזהב הממתינים לשימוש כניסוך, הכוונה היא שאין חייבים על מעילה בכל המים שבכד, אם היו בו יותר משלושה לוג. אבל חייבים על מעילה בשלושת הלוג הנדרשים לניסוך.

הגמרא מעלה קושי: אבל הסיפא של המשנה מלמדת שמשעה שהניח אדם את המים מן הכד לתוך הצלוחית הוא חייב על מעילה במים. ניתן להסיק מכאן שבמקרה הנידון ברישא של המשנה, כשהמים עדיין בכד, אין אדם חייב על מעילה בכל הנסיבות, אפילו אם הכד מכיל רק את השיעור הנדרש של שלושה לוגין. דבר זה סותר לכאורה את דברי ריש לקיש.

הגמרא משיבה: אלא, אם נאמרה הסתייגות בעניין זה, היא נאמרה ביחס לסיפא של המשנה, המלמדת שמשעה שהמים הונחו בבקבוק, חייבים משום שימוש שלא כדין במים. ההסתייגות היא כדלקמן: ריש לקיש אומר שחייבים על השימוש שלא כדין בהם רק אם הבקבוק מכיל בדיוק שלושה לוג מים, שהוא השיעור הנצרך למצווה. אבל אם יש יותר משלושה לוג, אין חייבים על שימוש שלא כדין באף אחד מן המים, שכן אינם מוקדשים כלל.

ורבי יוחנן חולק ואומר: אפילו אם הבקבוק הכיל יותר משלושה לוג מים, אדם חייב משום מעילה בכל אחד מן המים. הוא סבור שאין שיעור קבוע למים המשמשים לניסוך, ולכן כל המים מוקדשים למצווה. הגמרא שואלת: האם לומר שריש לקיש סבור שיש שיעור מרבי למים המשמשים לניסוך? והרי למדנו במשנה (זבחים קי ע"ב) העוסקת בחיוב על הקרבה מחוץ למקדש, שרבי אליעזר, או רבי אלעזר, אומר: השופך לשם ניסוך מים שהוקדשו לניסוך של החג של סוכות, בחג, בחוץ לעזרה, חייב לקבל כרת כאילו הקריב מחוץ למקדש.

הגמרא ממשיכה: ורבי יוחנן אומר משום רבי מנחם יודפאה: רבי אלעזר אומר כי הלכהכדעת רבי עקיבא, רבו, המפרש פסוק העוסק בקרבנות חג הסוכות: "מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה" (במדבר כט:לא), כך: לשון הרבים מלמדת שהפסוק מדבר על שני סוגי נסכים: אחד הוא ניסוך המים, המיוחד לחג הסוכות, והאחד האחר הוא ניסוך היין, המלווה תמיד את קרבן התמיד.

וריש לקיש אמר לרבי יוחנן: אם רבי אלעזר לומד את החיוב לניסוך המים באמצעות הדרשה שלימד רבי עקיבא, ומשום כך הוא פוסק שמי שמנסך אותו מחוץ לעזרה חייב, אזי עליו להשוות בין ניסוכי היין והמים, כך: כשם שלגבי יין שיעור המצווה הוא שלושה לוגין, כך גם כאן, במקרה של מים, שיעור המצווה צריך להיות שלושה לוגין. ניתן להסיק בדרך היקש מאמירה זו שריש לקיש עצמו סבור שאין שיעור למים המשמשים לניסוך. הגמרא משיבה: למעשה, ריש לקיש סבור שיש שיעור למים, אך הוא אמר את שאלתו לפי ההסבר של רבי מנחם יודפאה, שהובא על ידי רבי יוחנן.

משנה: לגבי קן ציפור שבראש האילן המוקדש, אין ליהנות ממנו לכתחילה, אבל אם נהנה ממנו אינו חייב משום מעילה. כדי לקנות קן ציפור שנמצא בראש אילן הנעבד לעבודה זרה, שאסור ליהנות ממנו אפילו על ידי טיפוס עליו, יש להפיל את הקן ממקומו על ידי הכאה במקל. במקרה של מי שמקדיש את יערו, הריהו חייב משום מעילה בכל מה שנמצא בכל היער.