בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. אֵין מַפְסִיקִין בִּקְלָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כּוּלָּן.
הם קוראים את הקטע של ברכות וקללות (ויקרא, פרק כו). אין להפסיק את קריאת הקללות על ידי כך ששני אנשים שונים יקראו אותן. אלא אדם אחד קורא את כולן.
בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, בַּשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה — קוֹרִין כְּסִדְרָן, וְאֵין עוֹלִים לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן.
בימי שני, ובימי חמישי, וכן בשבת בתפילת המנחה, קוראים לפי הסדר השבועי הרגיל, כלומר, ממשיכים לקרוא את העלייה הראשונה של פרשת התורה הבאה לאחר הפרשה שנקראה בשבת הקודמת בבוקר. אולם, קריאות אלו אינן נחשבות כהתקדמות במניין קריאת פרשות התורה, כלומר, אין ממשיכים ביום שני לקרוא את הקטע הבא מיד לאחר הקטע שנקרא בשבת במנחה, ולאחר מכן את הקטע הבא ביום חמישי. אלא, עד הקריאה בשבת הבאה בבוקר, חוזרים וקוראים את אותה העלייה הראשונה של פרשת התורה הבאה לאחר הפרשה שנקראה בשבת הקודמת בבוקר.
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ.
בחגים ובמועדים קוראים פרשה הנוגעת לאופיו של היום, כפי שנאמר: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג:מד), דבר המצביע על כך שחלק מהמצווה של החגים הוא שהעם יקרא את הפרשה הנוגעת להם, כל אחד בזמנו הקבוע.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּפֶסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח גִּלְגָּל, וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא תְּרֵי יוֹמֵי, יוֹמָא קַמָּא — בְּפֶסַח גִּלְגָּל, וּלְמָחָר — בְּפֶסַח יֹאשִׁיָּהוּ.
גמרא:חכמים לימדו בברייתא: ביום הראשון של פסח, הציבור קורא מפרשת המועדות (ויקרא 22:26–23:44), ומפטירים בהפטרה במעשה הפסח שנחוג בגלגל (יהושע 5:2–14). הגמרא מעירה: וכיום, בתפוצות, כשיש שני ימי חג של פסח, ביום הראשון מפטירים במעשה הפסח שנחוג בגלגל, וביום שלאחריו קוראים מן המעשה של הפסח שנשמר בידי יאשיהו (מלכים ב׳ 23).
וּשְׁאָר יְמוֹת הַפֶּסַח מְלַקֵּט וְקוֹרֵא מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל פֶּסַח. מַאי הִיא? אָמַר רַב פָּפָּא: מֵאַפּ״וֹ סִימָן.
הברייתא ממשיכה: ובשאר ימי הפסח, מלקט וקורא ממבחר פרשיות מן התורה בענייני דברים הנוגעים לפסח. הגמרא שואלת: מה הן הפרשיות הללו? רב פפא אמר: סימן להן הוא מם, אלף, פה ויו. כל אות רומזת לקריאה אחרת: מם לפרשה: "משכו [mishkhu] וקחו לכם צאן" (שמות יב:21–51); אלף לפרשה "אם [im] כסף תלוה את עמי" (שמות כב:24–כג:19); פה לפרשה "פסל [pesol] לך" (שמות לד:1–26); וויו לפרשה "וידבר [vaydabber] ה'" (במדבר ט:1–14).
יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח קוֹרִין ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח״, וּמַפְטִירִין ״וַיְדַבֵּר דָּוִד״. וּלְמָחָר ״כׇּל הַבְּכוֹר״, וּמַפְטִירִין ״עוֹד הַיּוֹם״.
הברייתא ממשיכה: ביום האחרון של חג הפסח, קוראים את הפרשה של "ויהי בשלח" (שמות יג:יז–טו:כו), משום שהיא כוללת את סיפור קריעת ים סוף, ומפטירים בקטע "וידבר דוד" (שמואל ב׳ כב), שהיא שירת דוד. ובגולה, למחרת, ביום השמיני של פסח, קוראים את הפרשה "כל הבכור" (דברים טו:יט–טז:יז), ומפטירים בקטע של "עוד היום" (ישעיהו י:לב–יב:ו), משום שהוא עוסק במפלת סנחריב, שאירעה בליל פסח.
אָמַר אַבָּיֵי, וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא לְמִיקְרֵי: מְשַׁךְ תּוֹרָא, קַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא, פְּסַל בְּמַדְבְּרָא, שַׁלַּח בּוּכְרָא.
אביי אמר: ובימינו, בשמונת ימי הפסח בתפוצות, הכול נוהגים לקרוא פרשיות הנרמזות בביטוי הסימני: משכו שור, קדש בכסף, פסול במדברא, שלח בכור. דבר זה רומז לפרשיות הבאות: "משכו וקחו לכם" (שמות יב:כא–נא) ו"שור או כשב" (ויקרא כב:כו–כג:מד); "קדש לי כל בכור" (שמות יג:א–טז) ו"אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב:כד–כג:יט); "פסל לך" (שמות לד:א–כו) ו"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר ט:א–יד); "ויהי בשלח פרעה את העם" (שמות יג:יז–טו:כו) ו"כל הבכור" (דברים טו:יט–טז:יז).
בָּעֲצֶרֶת ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת״, וּמַפְטִירִין בַּחֲבַקּוּק. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי״, וּמַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה. וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא תְּרֵי יוֹמֵי, עָבְדִינַן כְּתַרְוַיְיהוּ וְאִיפְכָּא.
הברייתא ממשיכה: בשבועות קוראים את הפרשה של ״שבעה שבועות״, ומפטירים בהפטרה מחבקוק, פרק ב׳, שכן נזכרת בה מתן התורה בסיני. אחרים אומרים: קוראים את הפרשה של ״בחודש השלישי״ (שמות י״ט:א׳–כ׳:כ״ג), המתארת את מתן התורה, ומפטירים בהפטרה מתוך מעשה המרכבה האלוהית (יחזקאל 1). הגמרא מעירה: וכיום, בתפוצות, כאשר יש יומיים של שבועות, אנו נוהגים בהתאם לשתי הדעות, אך בסדר הפוך. ביום הראשון קוראים את הפרשה של ״בחודש השלישי״, וביום השני קוראים את הפרשה של ״שבעה שבועות״.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, וּמַפְטִירִין: ״הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״, וּמַפְטִירִין בְּחַנָּה.
הברייתא ממשיכה: בראש השנה קוראים את הפרשה של "ובחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כט:א–ו) ומפטירים בהפטרה "הבן יקיר לי אפרים?" (ירמיהו לא:א–כ), שכן היא כוללת את הפסוק: "זכור אזכרנו עוד," המזכיר את אהבתו של אלוהים לעמו. ויש אומרים שקוראים "וה' פקד את שרה" (בראשית כא), המתאר כיצד אלוהים בירך אותה שתלד ילד, ולפי המסורת, אלוהים בירך אותה בראש השנה. ומפטירים בהפטרה מתוך מעשה חנה (שמואל א א:א–ב:י), שלפי המסורת גם היא נפקדה בראש השנה שתלד ילד.
וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא תְּרֵי יוֹמֵי — יוֹמָא קַמָּא כְּיֵשׁ אוֹמְרִים, לִמְחַר: ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״, וּמַפְטִירִין ״הֲבֵן יַקִּיר״.
הגמרא מעירה: וכיום, כאשר יש יומיים של ראש השנה, ביום הראשון קוראים את בראשית כ״א בהתאם לדעה המובאת כך: יש אומרים. וביום הבא קוראים "והאלוהים ניסה את אברהם" (בראשית כ״ב), כדי להזכיר את זכות עקידת יצחק ביום הדין של אלוהים, ומפטירים בהבן יקיר לי אפרים?
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים קוֹרִין ״אַחֲרֵי מוֹת״, וּמַפְטִירִין ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא״. וּבַמִּנְחָה קוֹרִין בָּעֲרָיוֹת וּמַפְטִירִין בְּיוֹנָה.
הברייתא ממשיכה: ביום הכיפורים קוראים את הפרשה של "אחרי מות" (ויקרא טז), ומפטירים את הפרשה של "כי כה אמר רם ונשא" (ישעיהו נז:יד–נח:יד), העוסקת בצום ובתשובה. ובמנחה הם קוראים מתוך הפרשה המפרטת עריות אסורות (ויקרא יח) כדי להמחיש את חומרת העבירות הללו, כדי שאם מישהו עבר על אחד מן האיסורים האלה, הוא ישוב בתשובה ביום הכיפורים. ומפטירים בספר יונה, המזכיר את תשובת אנשי נינוה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה מוֹצֵא עִנְוְותָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים.
משהוזכרה ההפטרה הנקראת ביום הכיפורים, הגמרא מביאה את מה שאמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא בתורה אזכור של גבורתו של הקדוש ברוך הוא, אתה גם מוצא אזכור של ענוותנותו בצמוד לו. ראיה לדבר זה כתובה בתורה, נשנית בנביאים, ונאמרה פעם שלישית בכתובים.
כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה״. שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים: ״כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״, מְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּין אַלְמָנוֹת״.
כך כתוב בתורה: "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים" (דברים י':י"ז), ונכתב מיד לאחר מכן: "עושה משפט יתום ואלמנה" (דברים י':י"ח), ובכך מתגלה ענוותנותו בדאגתו אפילו לחלשים ביותר בחברה. הדבר נשנה בנביאים: "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיהו נ"ז:ט"ו), ונכתב מיד לאחר מכן: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נ"ז:ט"ו). הדבר נאמר בפעם השלישית בכתובים, כמו שכתוב: "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו" (תהילים ס"ח:ה'), ונכתב מיד לאחר מכן: "אבי יתומים ודיין אלמנות" (תהילים ס"ח:ו').
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וּמַפְטִירִין ״הִנֵּה יוֹם בָּא לַה׳״. וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא תְּרֵי יוֹמֵי, לִמְחַר מִיקְרָא הָכִי נָמֵי קָרֵינַן, אַפְטוֹרֵי מַאי מַפְטִירִין — ״וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״.
הברייתא ממשיכה: ביום טוב הראשון של סוכות, קוראים בפרשת המועדות הנמצאת בויקרא (ויקרא 22:26–23:44), ומפטירים בפרשת ״הנה יום בא לה׳״ (זכריה יד), המזכירה את חג סוכות. הגמרא מעירה: וכיום, בתפוצות, כאשר יש שני ימי חג של סוכות, ביום הבא קוראים אותה פרשת תורה. אבל מה קוראים כהפטרה? קוראים את פרשת ״ויקהלו כל איש ישראל אל המלך שלמה״ (מלכים א ח:2–21), המתארת אירועים שהתרחשו בחג סוכות.
וּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג קוֹרִין בְּקׇרְבְּנוֹת הֶחָג. יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן קוֹרִין ״כׇּל הַבְּכוֹר״, מִצְוֹת וְחוּקִּים וּבְכוֹר, וּמַפְטִירִין ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה״. לְמָחָר קוֹרִין ״וְזֹאת הַבְּרָכָה״, וּמַפְטִירִין ״וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה״.
הברייתא ממשיכה: ובכל שאר ימי סוכות, קוראים קטעים מתוך פרשת קרבנות סוכות המצויה בספר במדבר, פרק כט. ביום טוב האחרון של סוכות, כלומר שמיני עצרת, קוראים את פרשת "כל הבכור," החל מן הפרשה של "עשר תעשר," שכן היא כוללת מצוות וחוקים רבים ומצוות וחוקים הנוגעים למתנות לעניים, שיש לסייע להם בתקופת שמחה זו, והיא מסתיימת בהלכות המסדירות בכורות (דברים יד:כב–טז:יז). וקוראים כהפטרה את פרשת "ויהי ככלות שלמה" להתפלל (מלכים א ח:נד–ט:א), שאירע באותו יום. ולמחרת, היום השני של שמיני עצרת בתפוצות, קוראים את פרשת "וזאת הברכה" (דברים, פרקים לג–לד) עד סוף התורה, וקוראים כהפטרה את "ויעמוד שלמה" (מלכים א ח:כב–נג).
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, בֵּין בַּפֶּסַח, בֵּין בַּסּוּכּוֹת — מִקְרָא קָרֵינַן ״רְאֵה אַתָּה״. אַפְטוֹרֵי, בַּפֶּסַח — ״הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת״. וּבַסּוּכּוֹת — ״בְּיוֹם בֹּא גוֹג״.
רב הונא אמר כי רב אמר: כאשר שבת חלה באחד מימי הביניים של חג, בין בפסח ובין בסוכות, קוראים בתורה את פרשת "ראה, אתה אומר אלי" (שמות ל"ג:י"ב–ל"ד:כ"ו), שכן היא כוללת את ההלכות של המועדים וימי הביניים. ומפטירים, בפסח, בפרשת העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז:א'–י"ד), המתארת גאולה מעבדות, ובסוכות קוראים "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג" (יחזקאל ל"ח:י"ח–ל"ט:ט"ז), המדברת על הגאולה העתידה.
בַּחֲנוּכָּה — בַּנְּשִׂיאִים, וּמַפְטִירִין בְּנֵרוֹת דִּזְכַרְיָה. וְאִי מִיקַּלְעִי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת — קַמַּיְיתָא בְּנֵרוֹת דִּזְכַרְיָה, בָּתְרָיְיתָא בְּנֵרוֹת שְׁלֹמֹה.
הברייתא ממשיכה: בכל יום של חנוכה קוראים קטע מתוך פרשת חנוכת המזבח על ידי נשיאי השבטים (במדבר ז), ומפטירים מתוך פרשת מנורת זכריה (זכריה ב:יד–ד:ז). הגמרא מעירה: ואם חל שיש שתי שבתות במהלך חנוכה, בראשונה קוראים מתוך פרשת מנורת זכריה, ובאחרונה קוראים מתוך פרשת מנורת שלמה (מלכים א ז:מ–נ), העוסקת במנורות שבמקדש.
בַּפּוּרִים — ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים — ״וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם״. רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַפְטִירִין ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ״. חָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, מֵאֶתְמוֹל מַפְטִירִין ״וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ״.
הברייתא ממשיכה: בפורים קוראים את הפרשה של "ויבוא עמלק" (שמות יז:ח–טז). בראש חודש קוראים את הפרשה של "ובראשי חדשיכם" (במדבר כח:יא–טו). כאשר ראש חודש חל בשבת, מפטירים בפרשה המסתיימת ב"והיה מדי חודש בחדשו, ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני על הארץ" (ישעיהו סו), שכן היא מזכירה גם את השבת וגם את ראש החודש. כאשר ראש חודש חל ביום ראשון, ביום הקודם לו, כלומר בשבת, מפטירים בפרשה של "ויאמר לו יהונתן: מחר חודש" (שמואל א׳ כ:יח–מב), המתארת אירועים שהתרחשו בערב ראש חודש.
אָמַר רַב הוּנָא:
רב הונא אמר: