וּמָה לִפְנִים וּמָה לְאָחוֹר, קָא מַשְׁמַע לַן.
מה היה לפני הבריאה ומה יהיה אחרי, כלומר, מה יהיה באחרית הימים, לפיכך התוספתאמלמדת אותנו שמעשה בראשית נקרא בציבור.
מַעֲשֵׂה לוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְאַבְרָהָם, קָא מַשְׁמַע לַן.
התוספתא ממשיכה: מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומיתרגם. השם לוט מתחיל באות למד, האות השנייה של הסימן. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. מדוע היה אפשר לחשוב אחרת? הגמרא משיבה: שמא תאמר שיש לחשוש לכבודו של אברהם, שכן לוט היה בן אחיו, ולכן המעשה מטיל בושה גם על אברהם, לפיכך הברייתא מלמדת אותנו שאין זה חשש.
מַעֲשֵׂה תָמָר וִיהוּדָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דִיהוּדָה, קָא מַשְׁמַע לַן שְׁבָחֵיהּ הוּא דְּאוֹדִי.
התוספתא ממשיכה: מעשה תמר, המתחיל באות ת, נקרא ומתורגם. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: שמא תאמר שיש לחשוש לכבודו של יהודה, לכן התוספתא מלמדת אותנו שאין בכך חשש. אדרבה, הסיפור לזכותו הוא, שכן הודה על חטאו.
מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ, דְּהָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה.
התוספתא ממשיכה: הדיווח הראשון על מעשה עגל הזהב [egel] נקרא ומתורגם. Egel מתחיל באות ayin, האות הבאה של הסימן המנמוני. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: שמא תאמר שיש לחשוש לכבודם של ישראל, ולכן התוספתא מלמדת אותנו שעל אחת כמה וכמה נוח להם שהדבר יתפרסם, כדי שישיגו כפרה באמצעות בושתם.
קְלָלוֹת וּבְרָכוֹת נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא פָּיְיגָא דַּעְתַּיְיהוּ דְצִבּוּרָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
התוספתא קובעת: הקללות [kelalot] והברכות נקראות ומתורגמות. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: שמא תאמר שיש לחשוש שמא הציבור יתמלא מורת רוח בשל ריבוי הקללות, לכן התוספתא מלמדת אותנו שאין זה חשש.
אַזְהָרוֹת וָעוֹנָשִׁין נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ לְמֶעְבַּד מִיִּרְאָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
התוספתא ממשיכה: האזהרות והעונשים [עונשין], שנרמזו ב-נון הראשונה של הסימן שנזכר לעיל, נקראים ומתורגמים. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: שמא תאמר שאם קטע זה ייקרא בקול, אנשים יבואו לנהוג מתוך פחד ויקיימו את המצוות בשל פחד העונש ולא מאהבת ה', לכן התוספתאמלמדת אותנו שאין זה חשש.
מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם [מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם]. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּדָוִד, קָא מַשְׁמַע לַן.
עוד נלמד: מעשה אמנון ותמר, שנרמז ב-נון השנייה בסימן שנזכר לעיל, נקרא ומתורגם. בנוסף, מעשה אבשלום נקרא ומתורגם, שנרמז ב-שין של הסימן, האות השלישית של שמו. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא מסבירה: שמא תאמר שיש לחשוש לכבודו של דוד, ולכן התוספתא מלמדת אותנו שקטע זה נקרא ומתורגם.
מַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְבִנְיָמִין, קָא מַשְׁמַע לַן.
התוספתא ממשיכה: מעשה הפילגש [pilegesh] בגבעה נקרא ומתורגם. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא מסבירה: שמא תאמר שיש לחשוש לכבודו של שבט בנימין, לכן התוספתא מלמדת אותנו שקטע זה נקרא ומתורגם.
״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״ נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא לְמַעְלָה מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״. אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה בּוֹדֵק בְּתוֹעֲבוֹת יְרוּשָׁלַיִם צֵא וּבְדוֹק בְּתוֹעֲבוֹת אִמֶּךָ. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.
התוספתא ממשיכה: הקטע של: "הוֹדַע [hoda] אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ" (יחזקאל טז:ב) נקרא ומתורגם. הגמרא מעירה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: דבר זה נצרך כדי להוציא מדעתו של רבי אליעזר, שסבר שאין לקרוא פרק זה כהפטרה, כפי שנשנה בברייתא: היה מעשה באדם אחד שהיה קורא את ההפטרהבפני רבי אליעזר, וקרא את הקטע של: "הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ." רבי אליעזר אמר לו: עד שאתה בודק בתועבותיה של ירושלים, צא ובדוק בתועבות של אמך. הגמרא מספרת שבדקו את ייחוסו ומצאו בו פגם של ממזרות. אמו קיימה יחסי מין אסורים, ולכן היה בעל ייחוס מפוקפק.
וְאֵלּוּ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, (רעבד״ן סִימָן) מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לְכָבוּל, וְהָיָה קוֹרֵא חַזַּן הַכְּנֶסֶת ״וַיְהִי בִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל״, וְאָמַר לוֹ לַמְּתוּרְגְּמָן: (הַפְסֵק) אַל תְּתַרְגֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹן, וְשִׁיבְּחוּהוּ חֲכָמִים.
התוספתא גם קובעת: ואלו פרשיות נקראות אך אינן מתורגמות. ראשי התיבות המורכבים מן האותיות ריש, עין, בית, דלת, נון הם סימן לפרשיות הנכללות בקטגוריה זו, כפי שהגמרא תסביר. התוספתא קובעת כי מעשה ראובן נקרא אך אינו מתורגם. השם ראובן מתחיל בריש, האות הראשונה של הסימן. והיה מעשה ברבי חנינא בן גמליאל, שהלך אל הכפר כבול, והחזן של בית הכנסת היה קורא: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו; וישמע ישראל" (בראשית לה:כב). רבי חנינא אמר למתורגמן: הפסק, תרגם רק את הסוף של הפסוק. וחכמים שיבחו אותו על כך.
מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. אֵיזֶה מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי — מִן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ עַד ״וַיַּרְא מֹשֶׁה״.
התוספתא ממשיכה: הסיפור השני של מעשה עגל הזהב נקרא אך אינו מתורגם. Egel, המילה העברית לעגל, מתחילה באות ע, האות השנייה בסימן הזיכרון. הגמרא מסבירה: מהו הסיפור השני של מעשה עגל הזהב? תיאורו של אהרן את מה שהתרחש, מ"ויאמר משה אל אהרן" (שמות לב:כא) עד "וירא משה" (שמות לב:כה).
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבוֹתָיו, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֱשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״.
באשר לדברי אהרן, הגמרא מצטטת את מה שנלמד בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר באופן שבו הוא מנסח את תשובותיו, שכן לעיתים ההסבר שאדם נותן למעשיו חמור יותר מן המעשה המקורי עצמו, שכן, למשל, על סמך תשובתו של אהרן למשה, הכופרים זנחו את אמונותיהם הדתיות. נאמר בתשובתו של אהרן: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב:כד). ניסוח זה מרמז שהעגל יצא מן האש מעצמו, ומציע שהייתה לו עוצמה ומהות אלוהית.
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא״.
למדנו במשנה: הפסוקים המרכיבים את ברכת הכוהנים [birkat kohanim] נקראים אך אינם מתורגמים. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא מסבירה שזה מפני שנאמר: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו). השומעים עלולים להבין זאת כאילו האל מגלה העדפה בלתי הוגנת כלפי העם היהודי.
מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. וְהָא אָמְרַתְּ מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּכְתִיב ״אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד״, הָא דִּכְתִיב ״אַמְנוֹן״ סְתָמָא.
עוד למדנו במשנה: מעשה דוד ואמנון אינו נקרא ואינו מתורגם. שמו של דוד מתחיל באות דלת, האות הבאה בסימן; נון, האות האחרונה של הסימן, היא האות השלישית בשמו של אמנון. הגמרא שואלת: והאמרת בתוספתא שמעשה אמנון ותמר נקרא וגם מתורגם? הגמרא מסבירה שאין זו קושיה. זו האמירה של המשנה חלה כאשר שמו של אמנון נכתב: אמנון בן דוד. אותה אמירה של התוספתא חלה כאשר נכתב בפשטות אמנון.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה לִגְנַאי — קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, כְּגוֹן: ״יִשְׁגָּלֶנָּה״ — יִשְׁכָּבֶנָּה, ״בַּעֲפוֹלִים״ — בַּטְּחוֹרִים, ״חִרְיוֹנִים״ — דִּבְיוֹנִים, ״לֶאֱכוֹל אֶת חוֹרֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי שִׁינֵּיהֶם״ — לֶאֱכוֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם.
§ החכמים לימדו בברייתא: כל הפסוקים הכתובים בתורה בלשון גסה נקראים בלשון נקייה. לדוגמה, המונח "ישגלנה" [yishgalena] (דברים כח:ל) נקרא כאילו נאמר ישכבנה, שהוא לשון נקייה יותר. המונח "בעפלים [bafolim]" (דברים כח:כז) נקרא בטחורים. המונח "חריונים [ḥiryonim]" (מלכים ב ו:כה) נקרא דביונים. הביטוי "לאכול את חוריהם [ḥoreihem] ולשתות את מימי שיניהם [meimei shineihem]" (מלכים ב יח:כז) נקרא בלשון עדינה יותר: לאכול את צואתם [tzo’atam] ולשתות את מימי רגליהם [meimei ragleihem].
״לְמַחֲרָאוֹת״ — לְמוֹצָאוֹת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: ״לְמַחֲרָאוֹת״ כִּשְׁמָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְּנַאי לַעֲבוֹדָה זָרָה.
המונח ״אל בתי שימוש [לְמוֹחֲרָאוֹת]״ (מלכים ב׳ י׳:כ״ז) נקרא בצורה המעודנת יותר לְמוֹצָאוֹת. רבי יהושע בן קרחה אומר: לְמוֹחֲרָאוֹת נקרא כפי שהוא כתוב, משום שהוא משמש כאן כלשון של ביזוי לעבודת אלילים, ולכן מותר להשתמש בלשון בלתי מעודנת.
אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה — דְּשַׁרְיָא. דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״, וּכְתִיב: ״קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּיו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְגוֹ׳״. רַבִּי יַנַּאי אָמַר, מֵהָכָא: ״לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שׁוֹמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ״. אַל תִּקְרֵי ״כְּבוֹדוֹ״, אֶלָּא ״כְּבֵידוֹ״.
בדומה לכך, רב נחמן אמר: כל ליצנות וניבול פה אסורים, חוץ מליצנות על עבודה זרה, שהיא מותרת, כפי שנאמר: "כרע בל, קורס נבו" (ישעיהו מו:א). הנביא לועג לאלילים הללו בכך שהוא מתאר אותם ככורעים כדי לעשות את צרכיהם. בנוסף, נאמר: "קרסו כרעו יחדו; לא יכלו מלט משא" (ישעיהו מו:ב). רבי ינאי אמר: עיקרון זה, שמותר ללעוג לעבודה זרה, נלמד מכאן: "יגורו לו יושב שומרון לעגלות בית און כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו" (הושע י:ה). אל תקרא אותו כ"כבודו [kevodo]", אלא קרא אותו כמשאו [keveido], כלומר שאין הוא מסוגל להתאפק מלעשות את צרכיו.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְגוֹי: שִׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַנְּחֵיהּ בְּשִׁין תָּיו שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי מַאן דִּסְנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לֵיהּ לְבַזּוֹיֵיהּ בְּגִימֶל וְשִׁין, הַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לְשַׁבּוֹחֵיהּ, וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.
רב הונא בר מנוח אמר בשם רב אחא, בנו של רב איקא: מותר ליהודי לומר לגוי: קח את האליל שלך ושים אותו בשין תו שלך, כלומר, בשת, בישבן. רב אשי אמר: מי ששמו יצא לגנאי, כלומר, הוא ידוע כרודף נשים, מותר לבזות אותו על ידי קריאה לו גימל סמך, ראשי תיבות של גירתא סריא, בן של זונה מצחינה. מי ששמו יצא לשבח, מותר לשבחו בפומבי, והמשבחו, ברכות ינוחו על ראשו.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה עוֹמֵד
האם נוכל לחזור אליך "מי שקורא את המגילה בעמידה."
בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר — לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת — לוֹקְחִין תֵּיבָה. תֵּיבָה — לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת —
משנה:בני העיר שמכרו את רחובה של עיר, שלעתים שימש לתפילה בציבור ולכן קנה מידה מסוימת של קדושה, רשאים להשתמש בדמי המכירה רק כדי לקנות דבר בעל דרגת קדושה גבוהה יותר. לפיכך הם רשאים לקנות בית כנסת בדמי המכירה. אם מכרו בית כנסת, רשאים הם לקנות ארון קודש שבו יניחו ספרים קדושים. אם מכרו ארון קודש, רשאים הם לקנות מטפחות לספרים הקדושים. אם מכרו מטפחות,