״וְהָיוּ״, בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״, בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.
"וְ"הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…"יִהְיוּ" (דברים ו:ו), מלמד שדברים אלה, דברי השמע, לעולם "יִהְיוּ" כמות שהם, כלומר, בלשון הקודש. הגמרא שואלת: וְלשיטת החכמים, מה הטעם לדעתם? הכתוב אומר: "שמע, ישראל" (דברים ו:ד), שאפשר לתרגמו גם: "הבן, ישראל", ומכאן שאתה רשאי לקרוא דברים אלה בכל לשון שאתה שומע, כלומר, מבין.
וְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״שְׁמַע״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן — סָבְרִי כְּמַאן דְּאָמַר הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ יָצָא.
הגמרא שואלת: ולפי רבי יהודה הנשיא גם כן, האין זה אכן כתוב, "שמע"? מה הוא לומד ממילה זו, אם לא שהשמע יכול להיאמר בכל לשון? הגמרא משיבה: מילה זו נצרכת ללמד דבר אחר: השמע לאוזניך מה שפיך אומר, כלומר, את השמע יש לקרוא בקול הנשמע, ולא רק להרהר בו בלב. הגמרא שואלת: ומניין יודעים חכמים זאת? הגמרא מסבירה: הם סוברים כדעת מי שאמר שאם אדם קורא את השמע אך אינו משמיע לאוזניו, הרי הוא בכל זאת יצא ידי חובתו.
וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן — ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
הגמרא שואלת: ולפי חכמים גם כן, וכי אין זה אכן כתוב: "והיו" הדברים האלה? מה הם לומדים מכאן, אם לא שצריך לקרוא את השמע בלשון הקודש? הגמרא משיבה: מילה זו נצרכת ללמד שאין לקרוא את דברי השמע שלא כסדרם, אלא "והיו" — כפי שהם, בסדר הראוי. הגמרא שואלת: ומניין לרבי יהודה הנשיא שהוא לומד שאין לקרוא את השמע שלא כסדרו? הגמרא משיבה: הוא דורש זאת מכך שהפסוק אינו אומר רק: דברים, אלא "הדברים," המתייחס לדברים מסוימים, ומלמד שיש לאומרם כסדרם הראוי בלא כל שינוי. הגמרא שואלת: ומה לומדים חכמים מן הביטוי "הדברים"? ההבדל בין דברים לבין "הדברים" אינו בעל משמעות לדעתם.
לֵימָא קָסָבַר רַבִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״וְהָיוּ״!
הגמרא מנתחת את המחלוקת: האם נאמר שרבי יהודה הנשיא סבור כי כל התורה כולה יכולה להיאמר בכל לשון? שהרי, אם עולה על דעתך לומר שכל התורה כולה יכולה להיאמר רק בלשון הקודש, עברית, ולא בכל לשון אחרת, למה לי שהתורה תכתוב "והיו" ביחס לשמע? מדוע שאחשוב שהשמע שונה משאר התורה?
אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״שְׁמַע״ — כְּרַבָּנַן, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְהָיוּ״.
הגמרא דוחה טיעון זה: אין מכאן ראיה, שכן אף אם בדרך כלל יש לקרוא את התורה בעברית הרי בכל זאת נחוץ לפרש את הדבר כאן, שכן ללא פירוש כזה היה עולה על דעתך לומר שבהקשר זה "שמע" פירושו הבן, כפי שסבורים החכמים, ושאפשר לקרוא את שמע בכל לשון. לכן הרחמן כותב בתורה, "והיו הדברים האלה ", ללמדנו שאת שמע אפשר לקרוא רק בעברית המקורית.
לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״שְׁמַע״!
הגמרא מציעה: האם נאמר אם כן שהחכמים סבורים כי יש לקרוא את כל התורה דווקא בלשון הקודש, עברית? שכן, אם עולה על דעתך לומר שכל התורה ניתנת לקריאה בכל לשון, מדוע אני צריך שהתורה תכתוב "שמע" ביחס לשמע? מדוע שמישהו יחשוב שהשמע שונה משאר התורה?
אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״וְהָיוּ״ — כְּרַבִּי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמַע״.
הגמרא דוחה טיעון זה: אף אם בדרך כלל ניתן לקרוא את התורה בכל לשון, היה בכל זאת צורך לפרט את הדבר כאן. ללא פירוט כזה היה יכול לעלות על דעתך לומר שהמילים "והיו הדברים האלה " מלמדות שאת שמע ניתן לקרוא רק בלשון הקודש, כפי שטען רבי יהודה הנשיא. לכן הרחמן כותב את המילה "שמע" בתורה, כדי ללמדנו שאת שמע ניתן לקרוא בכל לשון.
תְּפִלָּה מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים, וּבָהֶם כַּמָּה נְבִיאִים, תִּיקְּנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר.
§ הברייתא שהובאה קודם לכן לימדה שההלכה האוסרת לקרוא טקסט שלא כסדרו חלה גם על תפילת העמידה. הגמרא שואלת: מניין לנו דבר זה? כפי שנלמד בברייתא: שמעון הפקולי סידר את שמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה לפני רבן גמליאל לפי הסדר הקבוע ביבנה, ומכאן שיש סדר מסוים לברכות הללו שאין לשנותו. אמר רבי יוחנן, ויש אומרים שנשנה הדבר בברייתא: מאה ועשרים זקנים, כלומר אנשי כנסת הגדולה, וביניהם כמה נביאים, תיקנו את שמונה עשרה הברכות של העמידהבסדרן הקבוע, וגם מכאן עולה שאין לשנות את סדר הברכות הללו.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״.
הגמרא ממשיכה להסביר סדר זה: חכמים לימדו בברייתא: מנין נלמד שאומרים את ברכת האבות, הברכה הראשונה של העמידה? כפי שנאמר: "הבו לה׳ בני אלים" (תהילים כט:א), כלומר, שיש להזכיר לפני ה׳ את אדירי העולם, כלומר, האבות. ומנין נלמד שאדם אחר כך אומר את ברכת גבורות? כפי שנאמר בהמשך אותו פסוק: "הבו לה׳ כבוד ועוז" (תהילים כט:א). ומנין נלמד שאדם אחר כך אומר את ברכת הקדושה? כפי שנאמר בפסוק הבא: "הבו לה׳ כבוד שמו; השתחוו לה׳ בהדרת קודש" (תהילים כט:ב).
וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּינָה אַחַר קְדוּשָּׁה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְיָדְעוּ תוֹעֵי רוּחַ בִּינָה״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר תְּשׁוּבָה אַחַר בִּינָה — דִּכְתִיב: ״וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.
הגמרא ממשיכה: ומדוע ראו לנכון לתקן לומר את ברכת ההבנה אחרי ברכת הקדושה? כפי שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל יעריצו" (ישעיהו כט:כג), ולצד אותו פסוק נאמר: "וגם תועי רוח ילמדו בינה" (ישעיהו כט:כד). מכאן שראוי שנושא ההבנה יבוא לאחר נושא קדושת ה'. ומדוע ראו לנכון לתקן לומר את ברכת התשובה אחרי ברכת ההבנה? כפי שנכתב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיהו ו:י-יא), ומכאן שנושא התשובה בא כראוי לאחר נושא ההבנה.
אִי הָכִי — לֵימָא רְפוּאָה בָּתְרַהּ דִּתְשׁוּבָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
הגמרא שואלת: אם כן, שרצף הברכות מבוסס על פסוק זה, נאמר שברכת הרפואה צריכה להיאמר אחרי ברכת התשובה. אם כן, מדוע הברכה הבאה בעמידה היא ברכת הסליחה ולא ברכת הרפואה? הגמרא מסבירה: דבר זה אינו יכול לעלות על דעתך, שכן נאמר: "וישוב אל ה׳ וירחמהו, ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה:ז), שמראה שנושא התשובה צריך להיות מלווה בנושא הסליחה.
וּמַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא? סְמוֹךְ אַהָא! כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הַסּוֹלֵחַ לְכׇל עֲוֹנֵיכִי הָרוֹפֵא לְכׇל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי״. לְמֵימְרָא דִּגְאוּלָּה וּרְפוּאָה בָּתַר סְלִיחָה הִיא, וְהָכְתִיב: ״וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״! הָהוּא לָאו רְפוּאָה דְתַחְלוּאִים הִיא, אֶלָּא רְפוּאָה דִסְלִיחָה הִיא.
הגמרא שואלת: אבל מה ראית לסמוך על פסוק זה? סמוך על הפסוק האחר, שמצמיד תשובה לרפואה. הגמרא משיבה: פסוק אחר, שבו נאמר: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי" (תהילים קג:ג–ד), מוכיח שנושא הרפואה צריך לבוא לאחר נושא הסליחה. הגמרא שואלת: האם פסוק זה בא לומר שברכות הגאולה והרפואה צריכות להיאמר לאחר ברכת הסליחה? והרי נאמר: "ושבו ורפא לו" (ישעיהו ו:י), שממנו משתמע שתשובה צריכה להיות מלווה ברפואה. הגמרא משיבה: אותו פסוק מתייחס לא לרפואה ממש ממחלה, אלא לרפואה מושאלת, שהיא סליחה, ולכן גם פסוק זה תומך בסדר של סליחה לאחר תשובה.
וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בִּשְׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בִּשְׁבִיעִית — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁבִיעִית. וְהָאָמַר מָר: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא! מִלְחָמָה נָמֵי אַתְחַלְתָּא דִגְאוּלָּה הִיא.
הגמרא ממשיכה: ומדוע ראו לנכון לתקן לומר את ברכת הגאולה כברכה השביעית? רבא אמר: מאחר שיש מסורת שעם ישראל עתיד להיגאל בשנה השביעית של מחזור השמיטה, לפיכך קבעו את הגאולה כברכה השביעית. אבל והרי אמר מר בברייתא: בשנה השישית של מחזור השמיטה בימי ביאת המשיח, קולות יישמעו מן השמים; בשנה השביעית יהיו מלחמות; ובמוצאי השביעית — בשנה השמינית — בן דוד, המשיח, יבוא? נמצא שהגאולה לא תתרחש במהלך השנה השביעית אלא לאחריה. הגמרא משיבה: אף על פי כן, המלחמה המתרחשת במהלך השנה השביעית היא גם תחילת תהליך הגאולה, ולכן נכון לומר שישראל עתידים להיגאל בשנה השביעית.
וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בִּשְׁמִינִית? אָמַר רַבִּי אַחָא: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָה בִּשְׁמִינִית שֶׁצְּרִיכָה רְפוּאָה — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁמִינִית.
הגמרא ממשיכה: ומדוע ראו לנכון לתקן שאדם אומר את ברכת הרפואה כברכה השמינית? רבי אחא אמר: מאחר שהמילה נקבעה ליום השמיני לחיים, והמילה טעונה רפואה, לפיכך קבעו את הרפואה כברכה השמינית.
וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בִּתְשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ״שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״, וְדָוִד כִּי אַמְרַהּ — בִּתְשִׁיעִית אַמְרַהּ.
ומדוע ראו לנכון לתקן שאדם אחד אומר את ברכת השנים כברכה התשיעית? רבי אלכסנדרי אמר: ברכה זו תוקנה כנגד מפקיעי השערים של המזון. אנו מתפללים על הגשם כדי שמחיר התבואה לא יעלה מחמת מחסור, כמו שנאמר: "שבור זרוע רשע" (תהילים י:טו), בהתייחס לרשעים הנוהגים במרמה ועושקים את העניים. וכאשר דוד ביטא בקשה זו, הוא ביטא אותה במזמור התשיעי. אף שכיום הוא נחשב למזמור העשירי, למעשה המזמורים הראשון והשני נמנים כאחד, ולכן זהו המזמור התשיעי. לפיכך נקבעה ברכת השנים כברכה התשיעית.
וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלִיּוֹת — נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״, וּכְתִיב: ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה״.
הגמרא שואלת: ומדוע ראו לנכון לתקן שאדם אומר את ברכת קיבוץ הגלויות אחרי ברכת השנים? כפי שנאמר: “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא” (יחזקאל לו:ח), ומכאן שקיבוץ הגלויות יבוא לאחר שארץ ישראל תתברך בתבואה מרובה. ומשנקבצו הגלויות, ייפרע הדין מן הרשעים, כפי שנאמר: “ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך” (ישעיהו א:כה), ומיד לאחר מכן נאמר: “ואשיבה שופטיך כבראשונה” (ישעיהו א:כו). משום כך ברכת השבת השופטים באה לאחר ברכת קיבוץ הגלויות.
וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה דִּין מִן הָרְשָׁעִים — כָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים, וְכוֹלֵל זֵדִים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֶׁבֶר פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּיו (יִכְלוּ)״.
וכאשר הדין נגזר על הרשעים, הפושעים, כלומר, המינים ובעלי הכיתות, יחדלו מלהיות. לפיכך, הברכה הבאה היא ברכת המינים, וכוללים עמהם גם את עושי הרע, כפי שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א:כח). "הפושעים והחטאים" הם עושי הרע, ו"עוזבי ה'" הם המינים.
וְכֵיוָן שֶׁכָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים — מִתְרוֹמֶמֶת קֶרֶן צַדִּיקִים, דִּכְתִיב: ״וְכׇל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק״. וְכוֹלֵל גֵּירֵי הַצֶּדֶק עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״ — וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״.
וכאשר יחדלו המינים מלהיות, הקרן, כלומר, הכבוד, של הצדיקים תתרומם, כפי שנאמר: "וכל קרני רשעים אגדע; תרוממנה קרנות צדיק" (תהילים עה:יא). לכן, לאחר ברכת המינים, אומרים את הברכה על הצדיקים. והוא כולל את גרי הצדק עם הצדיקים, כפי שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט:לב), וסמוך לזה נאמר: "וכי יגור אתכם גר" (ויקרא יט:לג). "זקן" הוא מי שיש בו חכמת תורה, ו"גר" הוא מי שהתגייר ליהדות.
וְהֵיכָן מִתְרוֹמֶמֶת קַרְנָם — בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ״.
והיכן תתרוממנה קרנותיהם של הצדיקים ? בירושלים, כפי שנאמר: "שאלו שלום ירושלים; ישליו אוהביך" (תהילים קכ"ב:ו). "אוהביך" הם הצדיקים. לכן ברכת בניין ירושלים נקבעת לאחר ברכת הצדיקים.
וְכֵיוָן שֶׁנִּבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם — בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר:
וכאשר ירושלים תיבנה מחדש, המשיח, מצאצאי בית דוד, יבוא, כפי שנאמר: