מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא, וְלָא צְרִיךְ לְמֵידַּיְינֵיהּ. אָמְרָה לוֹ: עֲדַיִין שָׁאוּל קַיָּים וְלֹא יָצָא טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: ״בָּרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי [הַיּוֹם הַזֶּה] מִבֹּא בְדָמִים״.
נָבָל, בעלך, הוא מורד במלכות, שכן דוד כבר נמשח למלך על ידי הנביא שמואל, ונבל סירב לפקודותיו. ולכן אין צורך לדון אותו, שכן מורד אינו זוכה להוראות הרגילות המסדירות הליכים משפטיים. אביגיל אמרה לו: אין לך הסמכות לפעול בדרך זו, שכן שאול עדיין חי. הוא המלך בפועל, וחותמך [tivakha] טרם התפשט בכל העולם, כלומר, מלכותך עדיין אינה ידועה לכול. לכן, אינך מוסמך לדון אדם על מרידה במלכות. דוד קיבל את דבריה ואמר לה: "וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים [damim]" (שמואל א׳ 25:33).
״דָּמִים״ — תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁגִּילְּתָה אֶת שׁוֹקָהּ וְהָלַךְ לְאוֹרָהּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, אָמַר לַהּ: הִשָּׁמְעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״. ״זֹאת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ? מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע. וּמַסְּקָנָא הָכִי הֲוַאי.
הגמרא שואלת: לשון הרבים דמים, פשוטו כמשמעו, דמים, מציינת שניים. מדוע דוד לא השתמש בלשון היחיד דם? אלא, דבר זה מלמד שאביגיל גילתה את ירכה, והוא נתאווה לה, והלך שלוש פרסאות לאור תשוקתו אליה, ואמר לה: שמעי לי, כלומר, שמעי לי והניחי לי להיות עמך ביחסי אישות. ואז אביגיל אמרה לו: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כ"ה:ל"א). מכאן, מן המילה "זאת," ניתן להבין כי יש דבר אחר שאכן יהיה לו למכשול, ולמה זה מתייחס? למעשה בת שבע. ובסוף כך היה, שכן אכן נכשל בבת שבע. דבר זה מוכיח שאביגיל הייתה נביאה, שכן ידעה שכך יקרה. זה גם מסביר מדוע דוד בירך את אביגיל על שמנעה ממנו להיות אחראי לשני מקרים של דם באותו יום: דם נידתה של אביגיל ושפיכת דמו של נבל.
״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, כִּי הֲווֹת מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ: ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״.
אגב אביגיל, הגמרא מסבירה פרטים נוספים בסיפור. אביגיל אמרה לדוד: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" עם ה' אלוהיך (שמואל א' 25:29), וכאשר נפרדה ממנו אמרה לו: "והיה כי ייטיב ה' לאדני, וזכרת את אמתך" (שמואל א' 25:31).
אָמַר רַב נַחְמָן, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִיתְּתָא בַּהֲדֵי שׁוּתָא פִּילְכָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אֲווֹזָא וְעֵינוֹהִי מִיטַּיְיפִי.
רב נחמן אמר שזה מסביר את הפתגם העממי שאנשים אומרים: בזמן שאישה משוחחת היא גם מחזיקה בפלך, כלומר, בזמן שאישה עוסקת בפעילות אחת היא כבר נוקטת צעדים בנוגע לאחרת. אביגיל באה אל דוד כדי להציל את בעלה נבל, אך באותו זמן היא גם רומזת שאם בעלה ימות, דוד צריך לזכור אותה ולשאת אותה לאישה. ואכן, לאחר מות נבל דוד לקח את אביגיל לאישה. יש אומרים שרב נחמן התייחס לפתגם אחר: האווז מרכין את ראשו כשהוא הולך לאורך הדרך, אבל עיניו מביטות למרחוק כדי למצוא את מה שהוא מחפש. כך גם אביגיל פעלה באופן דומה.
חוּלְדָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְגוֹ׳״. וּבְמָקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה הֵיכִי מִתְנַבְּיָא אִיהִי? אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּלְדָּה קְרוֹבַת יִרְמְיָה הָיְתָה, וְלֹא הֲוָה מַקְפִּיד עָלֶיהָ.
חולדה הייתה נביאה, כפי שנכתב: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה" (מלכים ב׳ 22:14) כשליחים של המלך יאשיהו. הגמרא שואלת: אבל אם ירמיהו היה שם, כיצד יכלה היא להתנבא? מתוך כבוד לירמיהו, שהיה גדול ממנה, היה ראוי שלא תתנבא בפניו. חכמי בית מדרשו של רב אומרים בשם רב: חולדה הייתה קרובת משפחה של ירמיהו, והוא לא מחה בה על שהתנבאה בפניו.
וְיֹאשִׁיָּה גּוּפֵיהּ הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדַּר לְגַבַּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן.
הגמרא שואלת: אבל כיצד יכול היה יאשיהו עצמו להתעלם מירמיהו ולשלוח שליחים אל חולדה? חכמי בית מדרשו של רבי שילא אומרים: מפני שנשים הן יותר רחמניות, והוא קיווה שמה שהיא תאמר להם לא יהיה קשה מדי.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יִרְמְיָה לָא הֲוָה הָתָם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וּמְנָלַן דְּאִהֲדוּר? דִּכְתִיב: ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״, אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל, וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבָּטֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיִּרְמְיָה הֶחְזִירָן,
רבי יוחנן אמר תשובה אחרת: ירמיהו לא היה שם באותו זמן, משום שהלך להחזיר את עשרת השבטים מגלותם. ומניין לנו שהחזירם? שנאמר: "כִּי הַמּוֹכֵר לֹא יָשׁוּב אֶל הַמִּמְכָּר" (יחזקאל ז:יג), כלומר, יחזקאל ניבא שלעתיד לבוא שנת היובל שוב לא תהיה נוהגת. וכי ייתכן שהיובל כבר בטל? ההלכות של שנת היובל חלות רק כאשר כל שבטי ישראל יושבים איש על מקומו, ודבר זה לא יכול היה להתקיים מאז גלות עשרת השבטים יותר ממאה שנה קודם לכן, אלא שהנביא מתנבא שהיא תיפסק רק בעתיד. אלא, מכאן שירמיהו החזיר את עשרת השבטים מגלותם.
וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בְּבֵית אֵל״, וְכִי מָה טִיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֹּאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶן. רַב נַחְמָן אָמַר, מֵהָכָא: ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״.
ויֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עַל עשרת השבטים, כפי שנכתב: "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, קֶבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל מִזְבַּח בֵּית אֵל" (מלכים ב׳ 23:17). וכי מה שייכות הייתה ליאשיהו, מלך יהודה, עם המזבח שבבית אל, עיר בממלכת ישראל? אלא, דבר זה מלמד שיאשיהו מלך על עשרת שבטי ישראל. רב נחמן אמר: ראיה לכך שהשבטים חזרו ניתן להביא מן הפסוק כאן: "גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ, בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי" (הושע 6:11), המלמד שהם חזרו למקומם.
אֶסְתֵּר — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּלְבַּשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וְגוֹ׳״.
אסתר הייתה גם נביאה, כפי שנכתב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה:א). היה צריך לומר: אסתר לבשה בגדי מלכות. אלא, יש בכך רמז לעובדה שהיא לבשה רוח של השראה אלוהית. נאמר כאן: "ותלבש," ונאמר במקום אחר: "ורוח לבשה את עמשי" (דברי הימים א יב:יט). כשם ששם הכוונה היא להתלבשות ברוח, כך גם אסתר נתלבשה ברוח של השראה אלוהית.
אָמַר רַב נַחְמָן: לָא יָאָה יְהִירוּתָא לִנְשֵׁי. תַּרְתֵּי נְשֵׁי יְהִירָן הָוְיָין, וְסַנְיִין שְׁמַיְיהוּ: חֲדָא שְׁמַהּ זִיבּוּרְתָּא, וַחֲדָא שְׁמָהּ כַּרְכּוּשְׁתָּא. זִיבּוּרְתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק״, וְאִילּוּ אִיהִי לָא אֲזַלָה לְגַבֵּיהּ. כַּרְכּוּשְׁתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״אִמְרוּ לָאִישׁ״, וְלָא אָמְרָה ״אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ״.
נקודה נוספת מוזכרת בנוגע לנביאות. רב נחמן אמר: גאווה אינה הולמת אישה. והוכחה לכך היא שהיו שתי נשים גאוותניות, ששמותיהן היו זהים לשמות של יצורים מאוסים. האחת, דבורה, נקראה צרעה, שכן שמה העברי, דבורה, פירושו צרעה; והאחת, חולדה, נקראה מרטן, שכן שמה הוא המונח העברי לאותו יצור. מנין ידוע שהן היו גאוותניות? לגבי דבורה, הצרעה, נאמר: "ותשלח ותקרא לברק" (שופטים ד:ו), אך היא עצמה לא הלכה אליו. ולגבי חולדה, המרטן, נאמר: "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" (מלכים ב כב:טו), אך היא לא אמרה: אמרו למלך.
אָמַר רַב נַחְמָן: חוּלְדָּה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ הָיְתָה — כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן חַרְחַס״, וּכְתִיב הָתָם: ״בְּתִמְנַת חֶרֶס״.
יתר על כן, רב נחמן אמר: חולדה הייתה מצאצאיו של יהושע. רמז לכך כתוב כאן: "חולדה הנביאה, אשת שלום, בן תקוה, בן חרחס [ḥarḥas]" (מלכים ב׳ 22:14), ונאמר במקום אחר לגבי יהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס [ḥeres]" (שופטים 2:9), ובכך נרמז שיש ביניהם קשר מסוים.
אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן תִּקְוָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״.
רב עינא הזקן הקשה קושיה מברייתאעל תורתו של רב נחמן. הברייתא מציינת שחולדה אכן הייתה מצאצאיה של רחב, ולכאורה לא של יהושע: שמונה נביאים, שהיו גם כהנים, יצאו מרחב הזונה, ואלו הם: נריה; בנו ברוך; שריה; מחסיה; ירמיהו; אביו, חלקיהו; בן דודו של ירמיהו חנמאל; ואביו של חנמאל, שלום. רבי יהודה אמר: אף חולדה הנביאה הייתה מצאצאיה של רחב הזונה, שכן נאמר כאן לגבי חולדה: "בן תקוה," ונאמר במקום אחר ביחס להצלתה של רחב מחורבן יריחו: "את תקות חוט השני הזה" (יהושע 2:18).
אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא, וְאָמְרִי לַהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא, מִינִּי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעְתָּא: דְּאִיגַּיַּירָא וְנַסְבַהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמִי הֲווֹ לֵיהּ זַרְעָא לִיהוֹשֻׁעַ? וְהָכְתִיב: ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״! בְּנֵי לָא הֲווֹ לֵיהּ, בְּנָתָא הֲווֹ לֵיהּ.
רב נחמן השיב לעינא הזקן ואמר לו: עינא הזקן, ויש אומרים שאמר לו: קדרה מושחרת, כלומר, חברי בתורה, שעמל והשחיר את פניו בלימוד תורה, ממני וממך אפשר שהדבר יוכרע, כלומר, ההסבר טמון בשילוב של שתי אמירותינו. שכן רחב התגיירה ונישאה ליהושע, ולכן חולדה הייתה מצאצאי יהושע ורחב גם יחד. הגמרא מקשה: אבל האם היו ליהושע צאצאים? והלא נאמר ברשימת היוחסין של שבט אפרים: "נון בנו, יהושע בנו" (דברי הימים א ז:כז)? הרשימה אינה ממשיכה עוד, ומשתמע מכך שליהושע לא היו בנים. הגמרא משיבה: אכן, לא היו לו בנים, אבל היו לו בנות.