הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה.
או אם אחד היה מטפס בסולם ונפל על אדם והרג אותו, אותו רוצח בשגגה אינו גולה. זהו הכלל: כל רוצח שהורג בשגגה במהלך תנועתו כלפי מטה גולה, ומי שהורג שלא במהלך תנועתו כלפי מטה אינו גולה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה.
גמרא: הגמרא שואלת בנוגע לעיקרון שאדם גולה רק אם הרג בשוגג באמצעות תנועה כלפי מטה: מנין הדברים הללו נלמדים? הדבר נלמד מפסוק, כפי שאומר שמואל שהפסוק קובע בנוגע לאלה הגולים לעיר מקלט: "והשליך עליו וימת" (במדבר ל"ה:כ"ג), ומכאן שאדם אינו חייב גלות אלא אם כן החפץ נופל בתנועה כלפי מטה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד. ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין.
החכמים לימדו בברייתא דרשות מן הפסוקים שנכתבו לגבי הרוצח בשגגה: "בשגגה" (במדבר לה:יא); כדי להוציא מן הגלות את מי שהורג במזיד. "בבלי דעת" (דברים יט:ד); כדי להוציא מן הגלות את מי שהורג בכוונה.
מֵזִיד? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵימָא פְּרָט לְאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי אוֹמֵר מוּתָּר, אָנוּס הוּא? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, הָאוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא.
הגמרא שואלת: מדוע יש צורך בדרשה כדי להוציא מי שהורג במזיד? הרי ברור שהוא אינו גולה; הוא חייב בעונש מוות. אלא, רבא אמר: אמור שסוג ההורג במזיד שאליו מתייחסים נועד להוציא את מי שאומר שמותר להרוג את הקורבן. הפסוק מלמד שאדם זה אינו נהרג ואינו גולה. אביי אמר לרבא: אם הכוונה היא למי שאומר שמותר, הוא אנוס, שכן לא ידע טוב יותר. כיצד אפשר לאפיין זאת כמזיד? רבא אמר לו: אין זו קושיה, שכן אני אומר שלגבי מי שאומר שמותר, מעשהו קרוב למזיד.
״בִּבְלִי דַעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין. מִתְכַּוֵּין? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אָמַר רַבָּה: פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַגּוֹי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנֵּפֶל וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא.
הברייתא קובעת: "בשגגה"; להוציא מן הגלות את מי שהורג במזיד. הגמרא שואלת: במזיד? הרי זה מובן מאליו שאינו גולה; הוא חייב מיתה. רבה אמר: הכוונה היא להוציא את מי שפעל בכוונה להרוג בהמה והרג אדם בשוגג, או מי שפעל בכוונה להרוג גוי והרג יהודי, או מי שפעל בכוונה להרוג נפל והרג בן־קיימא.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּפֶתַע״ – פְּרָט לְקֶרֶן זָוִית. ״בְּלֹא אֵיבָה״ – פְּרָט לְשׂוֹנֵא. ״הֲדָפוֹ״ – שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ. ״אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו״ – לְהָבִיא יְרִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. ״בְּלֹא צְדִיָּה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לְצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר.
החכמים לימדו בברייתא על בסיס הפסוק הכתוב לגבי רוצח בשגגה: "ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" (במדבר ל"ה:כ"ב). "ואם בפתע"; זה בא למעט מי שהורג בשגגה אדם שהוא פוגש בקרן זווית. "בלא איבה"; זה בא למעט מי שהורג בשגגה את אויבו, שכן אף אם המעשה נראה בלתי מכוון, ההנחה היא שלא היה כך. "הדפו"; מכאן שגם אם בשגגה דחף אותו בגופו והרגו, הוא חייב גלות. "או השליך עליו"; זה בא לרבות מקרה של תנועה כלפי מטה שהיא לצורך תנועה כלפי מעלה, כגון אם אדם התכופף כדי להרים חפץ מן הקרקע, ובמהלך ההתכופפות הרג אחר בשגגה, הוא גולה. "בלא צדיה"; זה בא למעט מי שהתכוון לזרוק אבן לצד זה והיא הלכה לצד אחר והרגה אדם.
״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע. ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – מָה יַעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כֹּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם.
וכך כתוב בנוגע לרוצח בשגגה: "ואשר לא צדה" (שמות כא:יג); דבר זה בא למעט מי שהתכוון לזרוק אבן שתי אמות והוא בשגגה זרק אותה ארבע אמות והרג אדם. ועוד כתוב בנוגע לרוצח בשגגה: "ואשר יבוא את רעהו ביער" (דברים יט:ה), ומכאן נלמד: מה יער הוא הפקר, ויש רשות לנפגע ולפוגע להיכנס לשם, כך אף, הריגה בשגגה שאירעה בכל מקום שיש בו רשות לנפגע ולפוגע להיכנס לשם, דינה גלות. הריגה בשגגה של מי שנכנס לרשות הפוגע שלא ברשותו אינה עילה להגלות את ההורג.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, וְנָפְלָה וְהָרְגָה, מַהוּ? כִּי הַאי גַוְונָא עֲלִיָּה הִיא, אוֹ יְרִידָה הִיא? אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נָגַעְתָּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה.
§ הגמרא מביאה דיון קשור. רבי אבהו העלה דילמה לפני רבי יוחנן: אם אדם היה עולה בסולם ושלב נשמט מתחתיו, והשלב נפל והרג אדם אחר, מהי ההלכה לגבי גלותו? במקרה כזה, האם הדבר נחשב הריגה בתנועה כלפי מעלה, שכן הוא היה מטפס בסולם, ולכן הוא פטור, או שמא הדבר נחשב הריגה בתנועה כלפי מטה, שכן כאשר דרך על השלב הוא דחף אותו כלפי מטה, ולכן הוא חייב? רבי יוחנן אמר לו: בתרחיש שתיארת, כבר נגעת במקרה שבברייתא שהובאה לעיל, המקרה של רצח בשגגה שנעשה בתנועה כלפי מטה לצורך תנועה כלפי מעלה. הפסיקה שבברייתא היא שאדם חייב לגלות במקרה זה.
אֵיתִיבֵיהּ, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה. שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵיתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? וְלִיטַעְמָיךְ, כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, לְאֵיתוֹיֵי מַאי?
רבי אבהו הקשה על הסברו של רבי יוחנן מן המשנה, האומרת: זה הכלל: כל רוצח שהורג בשגגה בדרך ירידתו גולה, ומי שהורג שלא בדרך ירידתו אינו גולה. רבי אבהו מבהיר: ביחס ללשון שבמשנה: מי שהורג שלא בדרך ירידתו, איזה מקרה שלא כבר פורש בא הדבר להוסיף? וכי אין זה בא להוסיף מקרה כגון זה, וללמד שאף על פי שהמוות נגרם על ידי שלב שנפל, מאחר שהתוקף היה עולה בסולם באותה שעה, אינו גולה? השיב רבי יוחנן: ולשיטתך שביטוי מיותר לכאורה זה בא לכלול מקרה שלא נזכר במפורש, ביחס ללשון הקודמת שבמשנה: כל רוצח שהורג בשגגה בדרך ירידתו, איזה מקרה שלא כבר פורש בא הדבר להוסיף?
אֶלָּא לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב, הָכָא נָמֵי לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב. דְּתַנְיָא: קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב, תָּנָא חֲדָא: לְפָנָיו – חַיָּיב, לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, לְפָנָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְלָא קַשְׁיָא.
אלא, ניתן לומר שהוא בא לרבות את המקרה של קצב. אף כאן, בסיפא, הלשון: מי שהורג שלא דרך ירידתו, באה לרבות את המקרה של קצב, כפי שנלמד בברייתא: לגבי קצב שהיה מחתך איברי בהמה בקופיץ, חכם אחד שנה שאם הרג אדם לפניו, הוא חייב גלות; ואם הרג אדם מאחוריו, הוא פטור. ונשנה בברייתא אחרת: אם הרג אדם מאחוריו, הוא חייב; ואם הרג אדם לפניו, הוא פטור. ונשנה בברייתא אחרת: בין אם הרג אדם לפניו ובין אם הרג אדם מאחוריו, הוא חייב. ונשנה בברייתא אחרת: בין אם הרג אדם לפניו ובין אם הרג אדם מאחוריו, הוא פטור. ואף על פי שברייתות אלו נראות סותרות, הסתירה הנראית לעין אינה קשה.
כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו, וַעֲלִיָּה שֶׁלְּאַחֲרָיו. כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו, וִירִידָה שֶׁלְּאַחֲרָיו.
כאשר קצב עומד לחתוך את בשר הבהמה, הוא מרים את הקופיץ ומוריד אותו מאחוריו כדי ליצור תנופה שתייצר כוח. לאחר מכן הוא מרים את הקופיץ מאחוריו ומוריד אותו בחוזקה על הבשר. בתהליך זה, הקצב מוריד את הקופיץ לפניו ומאחוריו ומרים את הקופיץ הן לפניו והן מאחוריו. כל אחת מארבע הברייתות עוסקת בשלב אחר של התהליך. כאן, הברייתא שאומרת שהוא חייב אם הרג בשוגג אדם שלפניו ופטור אם הרג בשוגג אדם שמאחוריו, מתייחסת למקרה שבו הקצב מניף את הקופיץ בתנועה כלפי מטה לפניו ובתנועה כלפי מעלה מאחוריו. שם, הברייתא שאומרת שהוא פטור אם הרג בשוגג אדם שלפניו וחייב אם הרג בשוגג אדם שמאחוריו, מתייחסת למקרה שבו הקצב מניף את הקופיץ בתנועה כלפי מעלה לפניו ובתנועה כלפי מטה מאחוריו.
כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו, כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו.
בנוסף, כאן, הברייתא שבה הוא חייב בשני המקרים, מתייחסת למקרה שבו הקצב מניף את הקופיץ בתנועה כלפי מטה הן לפניו והן מאחוריו. שם, הברייתא שבה הוא פטור בשני המקרים, מתייחסת למקרה שבו הקצב מניף את הקופיץ בתנועה כלפי מעלה הן לפניו והן מאחוריו. שני הביטויים המהווים את העיקרון במשנה מלמדים שהגורם הקובע הוא אם התנועה היא כלפי מעלה או כלפי מטה, ולא אם היא לפניו או מאחוריו. זוהי תשובתו של רבי יוחנן לקושייתו של רבי אבהו.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, תָּנֵי חֲדָא חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ פָּטוּר. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר יְרִידָה הִיא, וּמָר סָבַר עֲלִיָּה הִיא?
הגמרא מציעה: הבה נאמר שהדילמה של רבי אבהו בנוגע להריגה בשגגה שבוצעה על ידי מי שטיפס בסולם היא נושא למחלוקת בין תנאים: אם אדם היה עולה בסולם ושלבו נשמט מתחתיו, שנינו בברייתא אחת שהוא חייב, ושנינו בברייתא אחרת שהוא פטור. וכי אין זה שהתנאיםנחלקו בזה, שכן חכם אחד סובר: זוהי הריגה בשגגה בתנועה כלפי מטה, ולכן הוא חייב, וחכם אחד סובר: זוהי הריגה בשגגה בתנועה כלפי מעלה, ולכן הוא פטור?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲלִיָּה הִיא. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לִנְיזָקִין, כָּאן לְגָלוּת.
הגמרא דוחה את ההקבלה הזאת: לא, זו אינה נקודת המחלוקת, שכן הכול מסכימים כי מדובר בתנועה כלפי מעלה, ואין מחלוקת בין החכמים בברייתות. אף על פי כן, הסתירה הנראית ביניהן אינה קשה, שכן כאן, בברייתא שפוסקת שהוא חייב, הכוונה היא לתשלום נזיקין, שהרי לעניין חיובו של אדם לשלם נזיקין, אין הבדל בין תנועה כלפי מעלה לתנועה כלפי מטה, או בין נזק במזיד לנזק בשוגג; ושם, בברייתא שפוסקת שהוא פטור, הכוונה היא לגלות, שממנה פטור מי שהורג בשוגג בתנועה כלפי מעלה על פי גזירת הTorah.
אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא לְגָלוּת, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַתְלַיע, הָא דְּלָא אַתְלַע.
אם תרצה, אמור במקום זאת שבשתי הברייתות הללו הכוונה היא לגלות, ואין בכך קושי, שכן ברייתא זו, שבה נפסק שהוא חייב, עוסקת במקרה שבו שלב הסולם היה אכול תולעים והיה עליו להיזהר לפני שדרך עליו, ואילו אותהברייתא, שבה נפסק שהוא פטור, עוסקת במקרה שבו השלב לא היה אכול תולעים, שכן במקרה זה מדובר בהריגה מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו, שהרי לא יכול היה לצפות שהשלב יישמט.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אַתְלַע, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּמִיהַדַּק, וְהָא דְּלָא מִיהַדַּק.
ואם תרצה, אמור שבין בברייתא זוברייתא ובין בברייתא ההיאברייתא מדובר בשלב שלא היה נגוע בתולעים, ואין בכך קושי, שכן ברייתא זוברייתא, שבה נפסק שהוא פטור, מתייחסת למקרה שבו השלב הוכנס בחוזקה לסולם, ולכן לא יכול היה לצפות שיוסט ממקומו, ואילו אותהברייתא, שבה נפסק שהוא חייב, מתייחסת למקרה שבו השלב לא הוכנס בחוזקה והיה עליו לצפות את הסטתו ממקומו.
מַתְנִי׳ נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה.
משנה: אם להב של גרזן או קרדום נשמט מן הקת שלו, והוא עף באוויר והרג אדם, רבי יהודה הנשיא אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: הוא גולה. אם חלק מן העץ שמתבקע עף באוויר והרג אדם, רבי יהודה הנשיא אומר: ההורג גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי לַחֲכָמִים: וְכִי נֶאֱמַר ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מֵעֵצוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִן הָעֵץ״! וְעוֹד, נֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַעְלָה, מָה ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, אַף ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַטָּה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ.
גמרא:שנויה בברייתא שרבי יהודה הנשיא אמר לחכמים: וכי נאמר בפסוק: והברזל נשמט מעץ הידית שלו? והלא נאמר: "ונשל הברזל מן העץ" (דברים יט:ה), ומכאן שמשמע שקיסם עץ מן האילן הוא שגורם למיתת האדם? ועוד: נאמר עץ למטה: "ונשל הברזל מן העץ", ונאמר עץ למעלה, קודם לכן באותו פסוק: "וידו מניפה בגרזן לכרות העץ." מה שהמונח עץ האמור למעלה מתייחס לעץ מן האילן הנבקע, כך אף המונח עץ האמור למטה מתייחס לעץ מן האילן הנבקע, ולא לעץ של ידית הגרזן.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ״, רַבִּי סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, ״וְנִישֵּׁל״ כְּתִיב, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, ״וְנָשַׁל״ קָרֵינַן.
רב חייא בר אשי אומר שרב אומר: ושניהם, רבי יהודה הנשיא וחכמים, פירשו פסוק אחד כדי להגיע לפסיקותיהם. הפסוק קובע: "והברזל נשל [venashal] מן העץ." רבי יהודה הנשיא סבור: המסורת של אופן כתיבת הפסוקים בתורה היא הקובעת, וגוזרים הלכות על סמך אופן כתיבת המילים, ולא על סמך אופן ניקודן. והרי כתוב venishel, פועל יוצא, המלמד שהלהב ניתק שבבי עץ מן העץ. וחכמים סבורים: הניקוד של התורה הוא הקובע, ואנו קוראים את המונח כvenashal, פועל עומד המלמד שהלהב ניתק מידית העץ שלו והורג אדם.
וְרַבִּי, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת סְבִירָא לֵיהּ?
הגמרא שואלת: והאם רבי יהודה הנשיא סבור כי המסורת של אופן כתיבת הפסוקים בתורה היא הקובעת?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria