אגב עיסוק בעדים פסולים, הגמרא מספרת: שני אנשים בשם אילעא וטוביה, שחתמו כעדים על שטר חוב, היו קרובים של הערב להלוואה. רב פפא סבר לומר שמכיוון שכלפי הלווה והמלווה עדים אלה רחוקים ואינם קרובים, עדותם במסמך כשרה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לרב פפא: אם אין ללווה אמצעים לפרוע את ההלוואה, וכי אין המלווה תובע את הערב לגבות את חובו? לכן, הערב הוא צד להלוואה, וקרוביו אינם כשרים לשמש עדים על שטר החוב.

משנה: משנה זו ממשיכה לדון בעניין העדות במקרה של מי שחייב מיתה. לגבי מי שנגמר דינו והוא נידון למוות וברח, והוא לאחר מכן בא לפני אותו בית דין שדן אותו, אין סותרים את דינו ואין דנים אותו מחדש. אלא, בית הדין מבצע את פסק הדין הקודם. לפיכך, בכל מקום שבו שניים עדים יעמדו ויאמרו: אנו מעידים על אדם הנקרא פלוני, שנגמר דינו והוא נידון למוות בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו, אותו אדם יומת על סמך אותה עדות.

המשנה ממשיכה: המצווה להקים סנהדרין בעלת הסמכות להטיל עונשי מיתה נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. סנהדרין שמוציאה להורג עבריין אחת לשבע שנים נקראת בית דין חובלני. מאחר שהסנהדרין הייתה בוחנת את העדות בדקדקנות רבה, היה נדיר ביותר שנאשם יוצא להורג. רבי אלעזר בן עזריה אומר: הגדרה זו חלה על סנהדרין שמוציאה להורג עבריין אחת לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו חברים בסנהדרין, היינו מנהלים את המשפטים באופן שבו אף אדם לא היה מוצא להורג מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: באימוץ גישה זו, אף הם היו מרבים את מספר הרוצחים בקרב העם היהודי. עונש המוות היה מאבד את כוח ההרתעה שלו, שכן כל רוצח פוטנציאלי היה יודע שאיש לעולם אינו מוצא להורג.

גמרא: הגמרא מסיקה: דווקא במקרה של מי שבא לפני אותו בית דין אין הופכים את פסק הדין, אבל אם אדם בא לפני בית דין אחר הופכים את פסק הדין ודנים בתיק מחדש. הגמרא שואלת: האם לא שנינו בסיפא של המשנה: כל מקום שבו שני עדים יעמדו ויאמרו: אנו מעידים על אדם פלוני שפסק דינו ניתן והוא נידון למיתה בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו, אותו אדם יוצא להורג על סמך אותה עדות? מכאן עולה שפסק הדין אינו נהפך והנאשם אינו נידון מחדש אפילו לפני בית דין אחר.

אביי אמר: סתירה לכאורה זו אינה קשה, שכן כאן, בפסקה הראשונה של המשנה, שממנה הוסק שבית הדין השני הופך את פסק הדין הראשון, מדובר במקרה שבו פסק הדין הראשון היה מחוץ לארץ ישראל והנתבע בא לפני בית דין בארץ ישראל. שם, בפסקה האחרונה, שממנה עולה שבית הדין השני מקיים את פסק הדין הראשון ואינו דן את הנתבע מחדש, מדובר במקרה שבו פסק הדין הראשון היה בארץ ישראל, ולאחר מכן הובא המקרה לפני בית דין מחוץ לארץ ישראל.

כך הוא כפי שנלמד בברייתא, שרבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: אם נאשם שהורשע ברח מארץ ישראל לחוץ לארץ ישראל, אין הופכים את דינו. אלא מקיימים את פסק הדין הראשון. אבל אם ברח מחוץ לארץ ישראל לארץ ישראל, הופכים את דינו והנאשם נשפט מחדש. שמא, בזכותה של ארץ ישראל, ימצא בית הדין טעם לזכותו.

§ המשנה מלמדת: מצוות הקמת סנהדרין שיש לה הסמכות לדון דיני נפשות נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל. הגמרא מבהירה: מנין הדברים הללו נלמדים? זהו כפי ששנו חכמים: נאמר לגבי דינם של רוצחים: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה:כט), ומכאן אנו למדים שמצוות הקמת סנהדרין נוהגת הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל.

אם כן, מהי המשמעות כאשר הפסוק קובע: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז:יח), שממנו משתמע שמצוות הקמת סנהדרין נוהגת במקום שבו השערים הם שלך, כלומר, רק בארץ ישראל? ההסבר הוא כדלקמן: בשעריך, בארץ ישראל, אתה מקים בתי דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ומחוץ לארץ ישראל אתה מקים בתי דין בכל פלך ופלך, אבל אין אתה מקים בתי דין בכל עיר ועיר. החובה להקים בתי דין בכל עיר היא רק בארץ ישראל.

§ המשנה מלמדת: סנהדרין שמוציאה להורג פעם אחת בשבע שנים מוגדרת כבית דין חובלני. רבי אלעזר בן עזריה אומר: הגדרה זו חלה על סנהדרין שמוציאה להורג פעם אחת בשבעים שנה. נתעוררה שאלה לפני החכמים: האם רבי אלעזר בן עזריה אומר שסנהדרין שמוציאה להורג פעם אחת בשבעים, ולא בשבע, שנים מוגדרת כבית דין חובלני? או שמא הוא אומר שהנוהג הרגיל הוא שסנהדרין מוציאה להורג פעם אחת בשבעים שנה, ורק אם היא מוציאה להורג יותר מאדם אחד במשך אותה תקופה היא מוגדרת כחובלנית? הגמרא מסיקה: השאלה תעמוד בלא הכרעה.

המשנה מלמדת כי רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו חברים בסנהדרין, היינו מנהלים את המשפטים באופן שבו איש לא היה מוצא להורג מעולם. הגמרא שואלת: כיצד היו נוהגים כדי להציל את הנאשם מהוצאה להורג אם עדים העידו שהוא ביצע רצח במזיד? רבי יוחנן ורבי אלעזר שניהם אומרים שהם היו שואלים את העדים: האם ראיתם אם הנאשם הרג טריפה, כלומר, אדם עם מצב שהיה מוביל למותו בתוך שנים עשר חודשים, או אם הרג מישהו שהיה שלם? המעמד ההלכתי של טריפה הוא כשל מי שמת, במובן שמי שהורג אותו אינו מוצא להורג. מאחר שאין עד יכול להיות בטוח בנוגע למצבו הגופני של הקורבן, הם היו פוסלים כל עדות על רצח.

רב אשי אמר: אפילו אם תאמר שבדקו אותו לאחר מותו ונמצא שלם, עדיין אפשר לערער על העדות, שכן שמא במקום שבו החרב ניקבה את גוף הנפגע היה נקב באחד האיברים, ההופך את האדם לטרפה, אלא שפצע החרב גרם לכך שלא ניתן היה להבחין בו.

הגמרא שואלת: באשר למי שמקיים יחסי אישות עם קרובת משפחה האסורה עליו, כיצד היו נוהגים כדי להציל את הנאשם מהוצאה להורג? אביי ורבא שניהם אומרים שהיו שואלים את העדים: האם ראיתם את הביאה, כמו מכחול הנכנס לתוך שפופרת? מאחר שעדים לעיתים רחוקות רואים את המעשה מקרוב כל כך, אפשר היה לטעון שהעדות אינה שלמה. הגמרא שואלת: ומה באשר לחכמים, החולקים על רבי טרפון ורבי עקיבא, כיצד היו הם פוסקים באותו מקרה? הגמרא משיבה: הם סוברים בהתאם לדבריו של שמואל, שכן שמואל אומר: במקרים של נואפים אפשר להעיד ולהרשיעם משעה שייראו כנואפים, בלי כל צורך שהעד יראה את המעשה בפירוט גרפי.

נחזור אליך, "איך הם עדים"

משנה:אלו הם האנשים הגולים: כל מי שהורג אדם בשגגה. השאלה אם אדם חייב גלות תלויה בנסיבות המסוימות של המקרה: אם אדם היה מגלגל מעגילה כדי להחליק את כיסוי הטיט שהניח לאטום את גגו והמעגילה נפלה על אדם והרגה אותו, או אם אדם היה מוריד חבית מן הגג והיא נפלה על אדם והרגה אותו, או אם הוא היה יורד בסולם ונפל על אדם והרגו, בכל המקרים הללו, הוא גולה. אבל אם אדם היה מושך מעגילה אליו והיא נפלה מידיו על אדם והרגה אותו, או אם אדם היה מרים חבית והחבל נקרע והיא נפלה על אדם והרגה אותו,