גמרא: בנוגע למחלוקת הראשונית בין רבי מאיר לחכמים במשנה, האם עדים זוממים משלמים ולוקים, הגמרא שואלת: מובן, לפי חכמים, הפסוק האומר: "והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו" (דברים כה:ב), נכתב לגבי מי שהיה חייב מלקות. מן הביטוי "כדי רשעתו" לומדים לגבי אדם שעובר עבירה אחת: על רִשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על שתי רשעויות, כלומר, אין אדם מקבל שני עונשים על אותו מעשה. אבל לפי רבי מאיר, מה הטעם שהוא נענש פעמיים על שעבר עבירה אחת?

אולא אמר: רבי מאיר למד הלכה זו מן ההלכה הנוגעת למוציא שם רע על אשתו, בטענה שכאשר בעל אותה גילה שאינה בתולה: כשם שמוציא שם רע לוקה ומשלם, כפי שנאמר: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כָסֶף" (דברים כב:יח–יט), כך גם כל אדם שעובר עבירה שעונשה מלקות ותשלום ממון לוקה ומשלם. הגמרא מקשה על דרשה זו: מה מיוחד במקרה של מוציא שם רע? הוא מיוחד בכך שתשלומו של מוציא שם רע הוא קנס, שהוא סכום קבוע שהתורה חייבה אותו לשלם. כיצד ניתן ללמוד משם את ההלכה של עדים זוממים, שתשלומם הוא השבה ממונית? הגמרא משיבה: רבי מאיר סובר כדעת רבי עקיבא, האומר: התשלום שעדים זוממים חייבים לשלם הוא קנס.

הגמרא מעירה: יש מי ששונה את האמירה הזו של עולא ביחס למה שנשנה בברייתא: נאמר לגבי קרבן הפסח: "ולא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב:י). הפסוק בא לתת מצוות עשה לשרוף את הנותר לאחר שכבר לימד איסור, שנאמר: "ולא תותירו ממנו", לומר שאין לוקים על הפרתו; זו היא שיטתו של רבי יהודה. זהו לאו שהעבירה עליו גוררת קיום מצוות עשה, שבה מצוות העשה משמשת לתקן את הפרת הלאו, ואין מלקים עליו.

רבי עקיבא אומר: העובדה שאין לוקים אינה מן הטעם הזה; אלא, היא בשל העובדה שאיסור זה: "ולא תותירו ממנו," הוא לאו שאין בו מעשה, שכן עוברים על האיסור במחדל, באי-עשייה, ועל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקים על הפרתו. הגמרא לומדת מכאן, בדרך היקש, שרבי יהודה סבור בעיקרון לגבי לאו שאין בו מעשה, שלוקים על הפרתו. מניין לרבי יהודה שלוקים במקרה כזה?

אולא אמר: רבי יהודה למד הלכה זו מן המוציא שם רע; כשם שהמוציא שם רע עובר על לאו שאין בו מעשה, שהרי הדבר כרוך בדיבור בלבד, ולוקים על עבירתו, כך גם, לגבי כל לאו שאין בו מעשה, לוקים על עבירתו. הגמרא מקשה על לימוד זה: מה מיוחד במקרה של המוציא שם רע? מיוחד הוא בכך שהוא לוקה ומשלם על עבירה אחת. מחמת חומרה זו, אין ללמוד איסורים אחרים הקלים יותר ממקרה המוציא שם רע.

אלא, ריש לקיש אומר: רבי יהודה לומד עיקרון זה מהמקרה של עדים זוממים. כשם שעדים זוממים עוברים על לאו שאין בו מעשה ויחיד לוקה על עבירתו, כך גם, לגבי כל לאו שאין בו מעשה, לוקה על עבירתו. הגמרא מקשה על לימוד זה: מה מיוחד במקרה של עדים זוממים? הוא מיוחד בכך שהעדים אינם צריכים התראה כדי להטיל את עונשם, וזהו חריג לעיקרון שעונש גוף ניתן להטלה רק לאחר התראה. מחמת חומרה זו, אין ללמוד איסורים אחרים הקלים יותר ממקרה של עדים זוממים.

הגמרא משיבה: המקרה של המוציא שם רע יוכיח שהיעדר התראה אינו גורם משמעותי, שכן המוציא שם רע טעון התראה, ואף על פי כן לוקה על איסור שאין בו מעשה. וההיקש חזר לנקודת המוצא שלו. המאפיין של מקרה זה אינו דומה למאפיין של אותו מקרה, והמאפיין של אותו מקרה אינו דומה למאפיין של מקרה זה. הצד השווה שבהם הוא שבשני המקרים יש איסור שאין בו מעשה ולוקים על הפרתו. כך גם, לגבי כל איסור שאין בו מעשה, לוקים על הפרתו.

הגמרא מקשה על דרשה זו: מה מיוחד במכנה המשותף שלהן? הן מיוחדות בכך שהתשלום בשני המקרים הוא קנס, ולכן אי אפשר ללמוד מהן איסורים אחרים, חמורים פחות. הגמרא משיבה: אין זה קשה; רבי יהודה אינו סובר כדעתו של רבי עקיבא שתשלום עדים זוממים הוא קנס. לשיטתו, אם כן, אין זה מכנה משותף.

אלא, הגמרא מציעה פירכה חלופית: מה מיוחד בצד השווה שבהם? הם מיוחדים בכך שמקרי המוציא שם רע והעדים הזוממים שניהם כוללים צד חמור; לפיכך, אין ללמוד מהם איסורים אחרים, קלים יותר. החומרה במקרה של המוציא שם רע היא שהוא גם לוקה וגם משלם, והחומרה במקרה של עדים זוממים היא שאינם צריכים התראה. הגמרא משיבה: ורבי יהודה אינו מפריך לימוד מצד שווה על סמך כך שבשני המקרים יש צד חמור שונה. הוא סבור שעצם העובדה שיש חומרה בכל אחד מהם אינה משמשת כצד שווה.

§ הגמרא חוזרת לניתוחה את המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים במקרה של עדים זוממים המעידים שאדם אחר חייב לקבל מלקות. רבי מאיר סבור שהם לוקים שמונים מלקות, מערכת אחת של מלקות בשל הפרת האיסור: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ:יג), ומערכת אחת של מלקות בשל הפסוק: "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט:יט). חכמים אומרים: הם לוקים רק ארבעים מלקות, בשל הפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם". הגמרא שואלת: ולפי חכמים, לגבי פסוק זה: "לא תענה ברעך עד שקר", מה הם דורשים ממנו, אם אין לוקים על הפרתו?

הגמרא משיבה: הם צריכים את הפסוק כאיסור על עדים זוממים. כל עונש המנוי בתורה, לרבות זה של עדים זוממים, מלווה בפסוק מפורש האוסר את המעשה המביא לעונש. הגמרא שואלת: ומה באשר לרבי מאיר, הסבור שעדים זוממים לוקים על הפרת איסור זה, מניין הוא לומד איסור לעדים זוממים? רבי ירמיה אמר: הוא לומד זאת מן הפסוק הכתוב בהקשר של עדים זוממים: "והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יט:כ). הפסוק מזהיר שעדים זוממים לא ימשיכו בהתנהגותם החוטאת.

הגמרא שואלת: ולגבי החכמים, מה הם דורשים מאותו פסוק? הגמרא משיבה: אותו פסוק נצרך לשיטת החכמים