Drashot AI Logo
״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״. הָא הַיּוֹשֵׁב וְלָא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כָּעוֹשֶׂה מִצְוָה.
"שאדם יעשה ויחיה בהם" (ויקרא יח:ה). מכאן נלמד שלגבי מי שיושב ולא עבר עבירה, הקדוש ברוך הוא נותן לו שכר כאילו קיים מצווה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל (אֶת) הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳״ וּמָה אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ – הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן – הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
רבי שמעון בר רבי יהודה הנשיא אומר שכפי שהפסוק קובע: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש" (דברים יב:כג), ניתן ללמוד קל וחומר: ואם בנוגע לדם, שנפשו של אדם קצה בו, הפורש מאכילתו מקבל שכר על מעשה זה, כפי שנאמר בפסוק שלאחר מכן: "לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך" (דברים יב:כה); הרי שבנוגע לגזל וביאה על עריות, שנפשו של אדם מתאווה להן וחומדתן, הפורש מעשייתן ומתגבר על יצרו, על אחת כמה וכמה שהוא וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות יזכו לשכר.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.
רבי חנניה בן עקשיא אומר: הקדוש ברוך הוא ביקש לזכות את ישראל; לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שכן כל מצווה מוסיפה זכות, כפי שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב:כא). ביקש האל להגדיל ולהאדיר את התורה באמצעות ריבוי המצוות.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנֵינַן: אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּהִכָּרֵת. וְאִם אִיתָא, אִידֵּי וְאִידֵּי בִּידֵי אָדָם הוּא.
גמרא:רבי יוחנן אומר: חבריו של רבי חנניה בן גמליאל חולקים עליו וסוברים שמלקות אינן פוטרות את החוטא מן כרת. רב אדא בר אהבה אמר שכך הוא, שכן אומרים בבית מדרשו של רב שלמדנו במשנה (מגילה ז ע"ב): ההבדל בין שבת ליום הכיפורים לעניין המלאכה האסורה בימים הללו הוא רק שבזה המקרה, שבת, חילולה במזיד נענש בידי אדם, שכן הוא נסקל בבית דין על פי עדותם של עדים שהתרו במעבר העבירה, ואילו באותו המקרה, יום הכיפורים, חילולו במזיד נענש בידי שמים, בכרת. ואם דבריו של רבי חנניה בן גמליאל כך הם, הרי שבין בזה המקרה, שבת, ובין באותו המקרה, יום הכיפורים, העונש יהיה בידי אדם. מכאן ש המשנה, החכמים, חולק על רבי חנניה בן גמליאל.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר: הָא מַנִּי – רַבִּי יִצְחָק הִיא, דְּאָמַר: מַלְקוֹת בְּחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לֵיכָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצָאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוּנוֹ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת.
רב נחמן בר יצחק אומר: אין מכאן ראיה שחבריו של רבי חנניה בן גמליאל חולקים עליו, שכן בהתאם לדעת מי נשנתה משנה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יצחק, שאומר: אין מלקות במקרים של החייבים לקבל כרת. כפי שנלמד בברייתא שרבי יצחק אומר: כל החייבים לקבל כרת במקרי עריות נכללו בכלל: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח:כט). ומדוע הוצא כרת במקרה של יחסים עם אחותו מפסוק זה ונזכר בנפרד (ויקרא כ:יז)? כדי לחייב את מי שעובר על איסור שעונשו כרתבעונש כרת בלבד, ולא במלקות. חכמים אחרים חולקים על רבי יצחק (ראו יג ע"ב).
רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, זֶה – עִיקַּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה – עִיקַּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם.
רב אשי אמר: אפילו אם תאמר שהמשנה היא בהתאם לדעת חכמים, החולקים על רבי יצחק וסוברים שיש מלקות אפילו במקרים שיש בהם חיוב כרת, אין הוכחה שחבריו של רבי חנניה בן גמליאל חולקים עליו. ניתן להבין את המשנה כך: במקרה זה, שבת, העונש העיקרי על חילולה במזיד הוא בידי אדם, ואילו במקרה ההוא, יום הכיפורים, העונש העיקרי על חילולו במזיד הוא כרת, שהוא עונש בידי שמים. אם לקה, הוא פטור מכרת.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן סְלֵיק לְעֵילָּא וַאֲתָא וַאֲמַר?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל יָדָם – מַאן סְלֵיק לְעֵילָּא וַאֲתָא וַאֲמַר? אֶלָּא: קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן, הָכָא נָמֵי, קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן.
רב אדא בר אהבה אומר שרב אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי חנניה בן גמליאל, שפסק שמלקות פוטרות את החוטא מכרת. רב יוסף אמר: מי עלה למרום ובא ואמר לך שמי שלוקה פטור מכרת? דבר זה אינו תלוי בהחלטתו של בית דין של מטה. אביי אמר לרב יוסף: אבל לפי סברתך, אם כן, לגבי מה שרבי יהושע בן לוי אומר: יש שלושה דברים שבית דין של מטה הנהיג ובית דין של מעלה הסכים עמהם, אותה שאלה עצמה חלה: מי עלה למרום ובא ואמר לו שכך הוא? אלא, בהגיענו למסקנתו של רבי יהושע בן לוי אנו דורשים פסוקים. אף כאן, לגבי מלקות וכרת, אנו דורשים פסוקים.
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַל יָדָם, [אֵלּוּ הֵן]: מִקְרָא מְגִילָּה, וּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם [בַּשֵּׁם], וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר.
§ באשר לעניין עצמו, רבי יהושע בן לוי אומר: יש שלושה דברים שבית הדין של מטה תיקן ובית הדין של מעלה הסכים עמהם, ואלו הם: קריאת המגילה של אסתר בפורים, וברכת אדם אחר בשם ה׳, והבאת המעשר הראשון ללשכת המקדש בירושלים. מנין שנלמד שבית הדין של מעלה הסכים עמהם?
מִקְרָא מְגִילָּה – דִּכְתִיב ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ – קִיְּימוּ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה.
קריאת המגילה של אסתר נלמדת מפסוק, כפי שנכתב: "קיימו היהודים וקיבלו עליהם" (אסתר ט:כז). הפסוק היה יכול לומר בפשטות: קיבלו עליהם. מניסוח הפסוק דורשים: קיימו למעלה בשמים את מה שקיבלו עליהם למטה בארץ.
וּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם – דִּכְתִיב ״וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם״, וְאוֹמֵר ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא בּוֹעַז הוּא דַּעֲבַד מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִשְּׁמַיָּא לָא אַסְכִּימוּ עַל יְדֵיהּ – תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״.
וברכת שלום איש לרעהו בשם אלוהים נלמדת מפסוק, כפי שנכתב: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה'" (רות ב:ד). ונאמר: "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך גיבור החיל" (שופטים ו:יב). הגמרא שואלת: מה הטעם שהגמרא מביאה את המקור הנוסף על גדעון, המובא בלשון: ונאמר? מדוע לא הספיקה הראיה מדברי בעז לקוצרים? הגמרא מסבירה: ואם תאמר: בעז הוא שעשה כן מעצמו, ומן השמים לא הסכימו עמו; בוא ושמע ראיה, שנאמר: "ה' עמך גיבור החיל." המלאך בירך את גדעון בשם אלוהים, ומכאן שיש הסכמה בשמים שזו צורת ברכה מקובלת.
הֲבָאַת מַעֲשֵׂר – דִּכְתִיב ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״. מַאי ״עַד בְּלִי דָּי״? אָמַר רָמֵי בַּר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דָּי״.
מניין שנגזר בהסכמת בית דין של מעלה על הבאת המעשר הראשון לאוצר המקדש בירושלים? הדבר נלמד מן הפסוק, שכן נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג:י). מכאן שבית דין של מעלה הסכים שיש להביא את המעשר הראשון לאוצר המקדש. שואלת הגמרא: מה פירוש "עד בלי די"? רמי בר רב אומר: פירושו שהשפע יהיה גדול כל כך עד שייבלו שפתותיכם מלומר די.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוֹפִיעַ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ: בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם – דִּכְתִיב ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״. מְנָא יָדַע? דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דַּאֲזַל אִיהוּ לְגַבַּהּ אֲזַל נָמֵי אִינָשׁ אַחֲרִינָא [לְגַבַּהּ]! יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים.
הגמרא מצטטת אמירה דומה במקצת. רבי אלעזר אומר: בשלושה מקומות הופיעה רוח הקודש בפני הכול כדי לאשר שהמעשה שנעשה היה ראוי: בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. הגמרא מפרטת: דבר זה אירע בבית דינו של שם, כפי שנאמר בהקשר למעשה יהודה ותמר: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני [ממני]" (בראשית לח:כו). כיצד ידע יהודה שתמר צדקה בטענתה שהיא נושאת את ילדו? שמא, כשם שהוא בא אליה ושכר אותה כזונה, אדם אחר גם בא אליה ושכר אותה גם כן, והוא האב ולא יהודה. אלא, יצאה בת קול ואמרה: ממני [ממני] יצאו סודות אלה. הקב"ה אישר שטענתה נכונה ושזו הייתה תכניתו האלוהית שיהודה יוליד ילד מתמר.
בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל – דִּכְתִיב ״הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה׳ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי... וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ... וַיֹּאמֶר עֵד ה׳ וְעֵד מְשִׁיחוֹ... כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד״, ״וַיֹּאמֶר״? ״וַיֹּאמְרוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֲנִי עֵד בְּדָבָר זֶה.
בדומה לכך, אירע הדבר בחצרו של שמואל, כפי שנכתב: "הנני; העידו בי נגד ה' ונגד משיחו: את שור מי לקחתי… ויאמרו: לא עשקתנו ולא רצותנו… ויאמר אליהם: עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, כי לא מצאתם בידי מאומה. ויאמר: עד" (שמואל א' י"ב:ג–ה). על פי ההקשר, במקום לשון היחיד: "ויאמר," היה צריך להיכתב לשון הרבים: ויאמרו, שכן נראה שהפסוק הוא תשובת העם היהודי לאתגרו של שמואל, המאשרת את אמיתות דבריו. אלא, יצאה בת קול ואמרה: אני, אלוהים, עדה לדבר זה.
בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה – דִּכְתִיב ״וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ (כִּי) הִיא אִמּוֹ״. מְנָא יָדַע? דִּלְמָא אִיעָרוּמֵא מְיעָרְמָא! יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״הִיא אִמּוֹ״.
זה אירע בחצר שלמה, כאשר רוח הקודש הופיעה במחלוקת בין שתי זונות על מי היא אמו של הילד שנותר בחיים, כפי שנכתב: "ויען המלך ויאמר: תנו לה את הילד החי, ואל תמיתוהו; היא אמו" (מלכים א׳ 3:27). כיצד ידע שלמה שהיא האם? אולי הייתה ערמומית ולא הייתה כלל אמו של הילד שנותר בחיים. אלא, בת קול יצאה ואמרה: היא אמו.
אָמַר רָבָא: מִמַּאי? דִּלְמָא יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּחַשֵּׁיב יַרְחֵי וְיוֹמֵי וְאִיתְרְמִי – דְּחָזֵינַן מַחְזְקִינַן, דְּלָא חָזֵינַן לָא מַחְזְקִינַן.
רבא אמר: מניין אתה מסיק מסקנות אלה? אף אחת מן הראיות הללו אינה מוחלטת. שמא במקרה של יהודה, לאחר שחישב את מעבר החודשים והימים מאז שבא על תמר והתברר שהדבר תואם את משך הריונה, הבין שטענתה נכונה. אין מקום לחשוד שאיש אחר היה האב, שכן העיקרון הוא: על סמך מה שאנו רואים, אנו קובעים חזקה; על סמך מה שאין אנו רואים, אין אנו קובעים חזקה.
שְׁמוּאֵל נָמֵי, כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָרֵי לְהוּ בִּלְשׁוֹן יְחִידִי, דִּכְתִיב ״יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה׳״.
באשר לשמואל גם כן, אין להביא כל הוכחה מן השימוש בלשון יחיד, שכן לעיתים כל העם היהודי נזכר בלשון יחיד, כפי שנכתב, למשל: "העם היהודי נושע על ידי ה'" (ישעיהו מה:יז).
שְׁלֹמֹה נָמֵי – מִדְּהָא קָא (מְרַחַמְתָּא) [מְרַחֲמָא] וְהָא לָא קָא (מְרַחַמְתָּא) [מְרַחֲמָא]! אֶלָּא גְּמָרָא.
באשר לשלמה גם כן, אולי הסיק כי בשל העובדה שאישה זו רחמנית ומבקשת לחוס על התינוק ואישה זו אינה רחמנית, ברור שהראשונה היא אמו. אלא, רבא מסיק: אין הוכחה מן הפסוקים שרוח אלוהית הופיעה באותן נסיבות; אלא, יש מסורת שכך הוא הדבר.
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָא – ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״, ״תּוֹרָה״ בְּגִימַטְרִיָּא
§ רבי שמלאי לימד: נאמרו למשה 613 מצוות בתורה, ובהן 365 לא תעשה כנגד מספר הימים בשנת החמה, ו-248 מצוות עשה כנגד מספר איבריו של אדם. רב המנונא אמר: מהו הפסוק הרומז לכך? שנאמר: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים לג:ד). המילה תורה, מבחינת ערכה המספרי [גימטריה],

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria