קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, וּכְתִיב הָתָם ״לְמֵת״.
הגמרא משיבה: רבי יוסי לומד את אותה הלכה ממקור אחר, שכן רבי יוסי סבור כי שריטה על המת וגדידה על המת הן עבירה אחת, וכתוב שם, לגבי גדידה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י״ד:א׳), ומכאן שאדם חייב על חבלה בעצמו מתוך אבלות רק על מת. לכן הוא יכול ללמוד מן הביטוי "לנפש" שאדם חייב על כל נפש ונפש שעליה עשה את השריטה.
אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְשָׂרֵט בִּכְלִי – חַיָּיב. מֵיתִיבִי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, אֶלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה בַּיָּד וּגְדִידָה בִּכְלִי! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי.
אגב כך, הגמרא מצטטת את מה ששמואל אומר: מי שחותך [מסרט] את בשרו בכלי מתוך אבל על המת חייב. הגמרא מקשה מברייתא: שריטה וגדידה הן עבירה אחת, שכן שתיהן נעשות על המת; אלא שההבדל הוא ששריטה נעשית ביד, כלומר בציפורניו, ואילו גדידה נעשית בכלי. לכאורה, עשיית שריטה אינה נעשית בכלי. הגמרא מתרצת: שמואל אמר את דעתו בהתאם לדעתו של רבי יוסי, הסבור ששריטה וגדידה הן מילים נרדפות מכל בחינה.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי – חַיָּיב, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, בַּיָּד – חַיָּיב, בִּכְלִי – פָּטוּר. וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב: ״וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים״! אֶלָּא אֵימָא: בַּיָּד – פָּטוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב.
הגמרא מספרת: תנא שנה ברייתא לפני רבי יוחנן: מי שעושה שריטה על מת, בין שעשה זאת ביד ובין בכלי, הוא חייב. לגבי מי שעושה שריטה לעבודה זרה, אם עשה זאת ביד, הוא חייב, אבל אם עשה זאת בכלי, הוא פטור. רבי יוחנן תמה על ברייתא זו: והלא ההפך כתוב לגבי כוהני הבעל: "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח:כח), ומכאן שמנהגם היה להתגודד בכלי? רבי יוחנן הורה לתנא: אלא, תקן את הברייתא ואמור: לגבי מי שעושה שריטה לעבודה זרה, אם עשה זאת ביד, הוא פטור; אבל אם עשה זאת בכלי, הוא חייב.
וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי רֵישָׁא. וְעַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי דִּיקְנָא.
§ המשנה מלמדת: ועל הקפת פאות ראשו, אדם חייב לקבל שתי מלקויות, אחת מכאן, השיער הסמוך לאוזן אחת, ואחת מכאן, השיער הסמוך לאוזן האחרת. הגמרא מספרת שכאשר לימד משנה זו, רב ששת היה מסמן לעבר רקתו, שהיא הנקודה בין שני חלקי הראש, הקדמי והאחורי. וכן, לגבי ההלכה שבמשנה: ועל השחתת פאות זקנו יש שתיים מכאן, ושתיים מכאן, ואחת מלמטה, רב ששת היה מסמן לעבר הנקודה שבין חלקי הזקן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלָן וְכוּ׳. קָסָבַר: חַד לָאו הוּא.
§ המשנה מלמדת כי רבי אליעזר אומר: אם הסיר את השיער מכל פאות זקנו בפעולה אחת, הוא חייב לקבל מערכת אחת בלבד של מלקות. הגמרא מבהירה: הוא סבור שהאיסור של השחתת פאות הזקן הוא איסור אחד, ולכן אין חייבים על השחתת כל פאה ופאה בנפרד.
וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ גַּלָּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַשְׁחִית״. אִי ״לֹא תַשְׁחִית״, יָכוֹל אִם לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְגַלֵּחוּ״.
המשנה מלמדת: ואינו חייב על השחתת פאות זקנו אלא אם כן הוא מסיר את השיער בתער. חכמים לימדו מדרש הלכתי: הכתוב אומר: "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא:ה). אפשר היה לחשוב שעל כל דרך של גילוח, אפילו אם גילח את הזקן במספריים, יהיה חייב; לכן הכתוב אומר: "לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט:כז), ללמד שאינו חייב אלא על גילוח שמשחית את השיער מן השורש, מה שאין כן במספריים. אילו היה הכתוב אומר רק: "לא תשחית," אפשר היה לחשוב שאפילו אם הסיר את השיער במלקט או ברהיטני יהיה חייב מלקות, שכן הם משחיתים את השיער משורשיו; לכן הכתוב אומר: "לא יגלחו," ללמד שרק הסרת שיער בדרך של גילוח אסורה, ודבר זה אינו נעשה במלקט וברהיטני.
הָא כֵּיצַד – גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר.
כיצד כך? על סמך שני הפסוקים הללו, על איזו צורת הסרת שיער חייבים? חייבים רק על גילוח שיש בו השחתה. עליך לומר שזהו גילוח בתער.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב. מָה נַפְשָׁךְ: אִי גְּמִיר גְּזֵירָה שָׁוָה – לִיבְעֵי תַּעַר, אִי לָא גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה – מִסְפָּרַיִם נָמֵי [לָא]!
המשנה מלמדת כי רבי אליעזר אומר: אפילו אם הסיר את השיער בפינצטה או במקצוע, הוא יהיה חייב לקבל מלקות. הגמרא מקשה: כך או כך, הדבר קשה. אם הוא לומד את ההלכה באמצעות גזירה שווה שקיבל מרבותיו בין ההלכות של גילוח הכתובות לגבי כוהנים (ויקרא כא:ה) לבין ההלכות של השחתה הכתובות לגבי מי שאינם כוהנים (ויקרא יט:כז), שידרוש רבי אליעזר גילוח בתער כדי לחייבו, כפי שעשו החכמים. ואם אינו לומד את ההלכה באמצעות גזירה שווה, גם לא היה צריך לפטור מי שמסיר את השיער במספריים, שכן גם זה צריך להיכלל בקטגוריה של גילוח.
לְעוֹלָם גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה, וְקָסָבַר: הָנֵי נָמֵי גִּילּוּחַ עָבְדִי.
הגמרא משיבה: למעשה, הוא לומד את ההלכה באמצעות גזירה שווה, והוא סבור שאף אלה, המלקטת והרהיטני, נחשבים גילוח. מחלוקתו עם החכמים אינה נוגעת לדרשת ההלכה; אלא זוהי מחלוקת בנוגע להגדרת הגילוח.
מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע (בְּיָדוֹ) [בִּדְיוֹ] וּבִכְחוֹל וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״.
משנה:המקעקע כתובת קעקע, על ידי החדרת צבע לשקעים שנחרצו בעור, חייב אף הוא מלקות. אם אדם קעקע על העור בצבע אך לא חרץ את העור, או אם אדם חרץ את העור אך לא קעקע את כתובת הקעקע על ידי הוספת צבע, אינו חייב; אינו חייב עד שיקעקע ויחרוץ את העור, בדיו, או בכחול [כחול], או בכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא יט:כח).
גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: עַד דְּיִכְתּוֹב ״אֲנִי ה׳״ מַמָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״ – אֲנִי ה׳, וְלֹא אַחֵר.
גמרא:רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: האם רבי שמעון אומר שאדם חייב רק אם הוא ממש חורט את המילים "אני ה'" בבשרו? רב אשי אמר לו: לא, הוא אומר כפי שבר קפרא מלמד: אדם חייב רק אם הוא חורט שם של דבר של עבודה זרה, כפי שנאמר: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'", כלומר: אל תשים שם אלילי על עורך, כי אני ה', ולא אף אחד אחר.
אָמַר רַב מַלְכִּיָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. אָמַר רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת – רַב מַלְכִּיּוֹ, בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה – רַב מַלְכִּיָּא
רב מלכיה אומר שרב אדא בר אהבה אומר: אסור לאדם לשים אפר שרוף על פצעו כדי לקדם ריפוי, מפני שזה נראה כמו קעקוע. מאחר שמעט אמרות יוחסו לרב מלכיה, והיה חכם אחר בשם רב מלכיו שגם הוא מסר אמרות בשם רב אדא בר אהבה, הגמרא נותנת סימן להלכות הללו. רב נחמן בר רב איקא אומר: ההלכות של שיפוד, שפחות וזקיקים נאמרו על ידי רב מלכיו. ההלכות של בלורית, אפר שרוף וגבינה נאמרו על ידי רב מלכיה.
רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא – רַב מַלְכִּיָּא, שְׁמַעְתָּתָא – רַב מַלְכִּיּוֹ. וְסִימָנָיךְ: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.
רב פפא אומר: ההבחנה היא אחרת. אותן אמירות המתייחסות אל משנה או ברייתא נאמרו על ידי רב מלכיא. הלכות עצמאיות נשנו על ידי רב מלכיו. והסימן שלך, לזכור הבחנה זו, הוא: המשנה היא מלכה [מלכתא], דבר המצביע על הקשר בין רב מלכיא לבין המשנה. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין הקריטריונים של רב נחמן ושל רב פפא בעניין זה? הגמרא משיבה: ההבדל המעשי ביניהם הוא בנוגע להלכה של שפחות, המופיעה במשנה. לפי רב פפא, הלכה זו נאמרה על ידי רב מלכיא, ולא על ידי רב מלכיו.
רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה – מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו.
הגמרא דנה בעניין הנחת אפר שרוף על פצע. הגמרא מספרת: רב ביבאי בר אביי היה מקפיד ולא הניח אפר אפילו על פצע של הקזת דם [arivda dekhusilta], שכן גם זה נראה כמו קעקוע. רב אשי אומר: כל מקום שיש בו פצע, פצעו מעיד עליו שכוונת האדם כשהוא מכסה אותו באפר היא לקדם ריפוי, ואין זה קעקוע.
מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּטַּמֵּא״, ״אַל תִּטַּמֵּא״, וְהוּא מִטַּמֵּא – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מְגַלֵּחַ כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תְּגַלֵּחַ״, ״אַל תְּגַלֵּחַ״, וְהוּא מְגַלֵּחַ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
משנה:נזיר שהיה שותה יין כל היום חייב לקבל אחת בלבד מלקות. אם אמרו לו: אל תשתה, אל תשתה, והתרו בו כמה פעמים, והוא שותה לאחר כל התראה, הרי הוא חייב מלקות על כל אחת ואחת מן השתיות. אם הנזיר היה מטמא את עצמו על ידי הִטַּמְּאוּת למתים כל היום, הוא חייב לקבל אחת בלבד מלקות. אם אמרו לו: אל תיטמא, אל תיטמא, והוא נטמא לאחר כל התראה, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים. אם הנזיר היה מגלח את שערו כל היום, הוא חייב לקבל אחת בלבד מלקות. אם אמרו לו: אל תגלח, אל תגלח, והוא לאחר כל התראה מגלח, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהוא מגלח.
הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּלְבַּשׁ״, ״אַל תִּלְבַּשׁ״, וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
אם אדם היה לובש בגד המורכב מכלאיים של צמר ופשתן כל היום, הוא חייב לקבל מלקות אחת בלבד. אם אמרו לו: אל תלבש אותו, אל תלבש אותו, והוא פושט אותו ולובש אותו שוב לאחר כל התראה, הוא חייב על כל פעם ופעם שהוא לובש את הבגד.