Drashot AI Logo
אֶלָּא בַּחֲדָא הַתְרָאָה, מִי מִחַיַּיב? וְהָתְנַן: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּשְׁתֶּה״, ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת! לָא צְרִיכָא, דְּסָךְ חֲמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו נָשָׁא וְאוֹתְבִינְהוּ בְּבַת אַחַת, דְּהָוְיָא לֵיהּ, הַתְרָאָה לְכׇל חֲדָא וַחֲדָא.
אלא, אמור שהוא יצר חמש קרחות בהתראה אחת; האם חייבים במקרה זה? והרי למדנו במשנה (כא ע"א): נזיר שהיה שותה יין כל היום חייב לקבל רק אחת מלקות; אם העומדים שם אמרו לו: אל תשתה, אל תשתה, והתרו בו כמה פעמים, והוא שותה לאחר כל התראה, הרי הוא חייב לקבל מלקות על כל אחת ואחת מן השתיות. הגמרא משיבה: לא, הלכה זו נצרכה רק לגבי מי שאחרי התראה אחת מרח את חמש אצבעותיו בחומר מסיר שיער [נשא] ואז הניח את אצבעותיו בו-זמנית על שערו, ובכך יצר חמש קרחות, שכן במקרה זה הרי זו כעין התראה על כל אחת ואחת מן הקרחות שיצר. החידוש הוא שכל קרחה היא עבירה עצמאית.
וְכַמָּה שִׁיעוּר קׇרְחָה? רַב הוּנָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּגְרִיס. כְּתַנָּאֵי: כַּמָּה שִׁיעוּר קׇרְחָה – כִּגְרִיס, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ.
§ הגמרא שואלת: וכמה הוא שיעור הקרחה שעליה חייבים? רב הונא אומר: צריך שיהיה בשיעור מספיק כך שהעור הקרח יהיה נראה על ראשו. רבי יוחנן אומר בשם רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון: זהו שיעור של גריס קיליקי [kigeris]. הגמרא מעירה: מחלוקת אמוראים זו מקבילה למחלוקת בין תנאים: וכמה הוא שיעור הקרחה? זהו שיעור של גריס קיליקי. Aḥerim אומרים: צריך שיהיה בשיעור מספיק כך שהעור הקרח יהיה נראה על ראשו.
אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּלָתָא תַּנָּאֵי, חַד אוֹמֵר: כִּגְרִיס, וְחַד אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ, וְחַד אוֹמֵר: כִּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִיכָּא דְּמַפֵּיק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וּמְעַיֵּיל בְּכַעֲדָשָׁה. וְסִימָנָךְ: בַּהֶרֶת – כִּגְרִיס, וּמִחְיָה – בְּכַעֲדָשָׁה.
רב יהודה בר חביבה אמר שיש שלושה תנאים אשר חלוקים בעניין זה. אחד אומר: כתם בגודל פול קיליקי; ואחד אומר: כתם בגודל מספיק כך שהקרחת תהיה נראית על ראשו; ואחד אומר: כתם שהוא בשיעור של שתי שערות. ויש מי שהסיר את הדעה שהוא בשיעור של שתי שערות, והכניס דעה שהוא בגודל עדשה. והסימן שלך לזכור את הדעות השונות הוא ממשנה בעניין הלכות נגעים (Nega’im ו:ה): שיעור הטומאה של בהרת לבנה כשלג [בהרת] הוא פול קיליקי, ושיעור הטומאה של הבשר החי הצומח בתוך הבהרת הוא עדשה.
תָּנָא: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג? אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתַּיִם. וְהָתַנְיָא: לַקׇּרְחָה שְׁתַּיִם! אֵימָא: וְכֵן לַקׇּרְחָה שְׁתַּיִם.
בהלכה קשורה, החכמים לימדו: מי שתולש מלוא פי זוג [melo pi hazug] של שיער מראשו בשבת חייב. וכמה הוא מלוא פי זוג? רב יהודה אומר: שתי שערות. הגמרא שואלת: והלא שנינו בברייתא: לקרחה השיעור הוא שתי שערות, שמכאן אפשר להסיק שהשיעור לגבי מלאכה בשבת שונה מזה של קרחה. הגמרא משיבה: תקן את הברייתא ואמור: וכן לעניין קרחה השיעור הוא שתי שערות, ומכאן שהשיעור לשבת והשיעור לקרחה שווים.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בַּשַּׁבָּת חַיָּיב, וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג – שְׁתַּיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, אֲפִילּוּ אַחַת – שֶׁהוּא חַיָּיב. וְדָבָר זֶה אֲפִילּוּ בְּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״.
כך גם שנינו בברייתא: המסיר מלא מספריים של שיער בשבת חייב. וכמה הוא מלא מספריים? הרי זה שתי שערות. רבי אליעזר אומר: אחת שערה. וחכמים מודים לרבי אליעזר במקרה של המסיר שערות לבנות מתוך שחורות, אפילו אם הסיר אחת שערה, שהוא חייב. מאחר שכוונתו הייתה להסיר אותה שערה מסוימת, הסרתה נחשבת למעשה שלם. הגמרא מוסיפה: ודבר זה לגבי גבר, אסור אפילו בחול, משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כ״ב:ה׳). הסרת שערות לבנות לשם ייפוי היא מדרכן של נשים, ואסור לגבר לעשות מעשים אלה.
וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּאַת רֹאשׁוֹ״ – סוֹף רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ סוֹף רֹאשׁוֹ – זֶה הַמַּשְׁוֶה צְדָעָיו לַאֲחוֹרֵי אׇזְנוֹ וּלְפַדַּחְתּוֹ.
§ המשנה מלמדת: והמקיף פאת ראשו לוקה. לימדו חכמים: פאת ראשו היא קצה ראשו. ומהו קצה ראשו? זהו רמז למי שמשווה את קו השיער של רקותיו לקו השיער שמאחורי אוזנו ולקו השיער של מצחו. אין שיער מאחורי האוזניים או על המצח. מי שמסיר את השיער מן הרקות כך שיהיו כמו אותם אזורים עובר על האיסור של הקפת פאות ראשו.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף – לוֹקֶה. אָמַר לֵיהּ: מַאן דְּאָכֵיל תַּמְרֵי בְּאַרְבֵּילָא לָקֵי? דְּאָמַר לָךְ: מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.
התנא לימד ברייתא לפני רב חסדא: גם מי שמקיף את פאות ראשו וגם מי שמקיפים לו את פאות ראשו לוקה. רב חסדא אמר לו: האם מי שאוכל תמרים שנמצאים בארבילה [arbeila] לוקה? בדרך משל, אם אדם הקיף את פאות ראשו של אחר, מדוע זה שהקיפו את ראשו יקבל מלקות? הוא לא עשה מעשה. רב חסדא המשיך להסביר לתנא: בתשובה למי שאומר לך: מיהו התנא של הברייתא? אמור שזה רבי יהודה, שאומר: במקרה של איסור שאין בו מעשה, לוקים על עבירתו.
רָבָא אוֹמֵר: בְּמַקִּיף לְעַצְמוֹ, וְדִבְרֵי הַכֹּל. רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: בִּמְסַיֵּיעַ. וְדִבְרֵי הַכֹּל.
רבא אומר: ניתן להסביר ברייתא זו כמתייחסת למי שמקיף את פאות ראשו לעצמו, והוא חייב הן משום הקפת פאות ראשו והן משום שפאות ראשו הוקפו; והכול מסכימים שהוא לוקה משום שעשה מעשה. רב אשי אומר: ניתן להסביר ברייתא זו כמתייחסת למקרה שבו מי שפאות ראשו מוקפות מסייע למי שמקיף את ראשו, על ידי הזזת ראשו כדי להקל על אותה הקפה, והכול מסכימים שהוא לוקה.
וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: פְּאַת זְקָנוֹ – סוֹף זְקָנוֹ, וְאֵיזֶהוּ סוֹף זְקָנוֹ – שִׁבּוֹלֶת זְקָנוֹ.
§ המשנה מלמדת: והמשחית את פאת זקנו לוקה. שנו חכמים: פאת זקנו היא קצה זקנו. ומהו קצה זקנו? זהו השיבולת של זקנו, כלומר, חמש הפאות של הזקן המנויות במשנה, שבהן השיער מתקבץ במקום אחד, כמו תבואה על שיבולים.
וְהַמְשָׂרֵט שְׂרִיטָה אַחַת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשֶׂרֶט״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד. וּמִנַּיִן לַמְשָׂרֵט חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשֶׂרֶט״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה.
§ המשנה מלמדת: והקורע קריעה אחת כאות אבל על המת לוקה. חכמים לימדו מדרש הלכתי על הפסוק: “ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם” (ויקרא יט, כח). אילו היה הפסוק אומר רק: “ושרט,” אפשר היה לחשוב שאיסור זה חל על כל שריטה הנעשית מתוך צער, אפילו אם שרט שריטה מתוך צער על ביתו שנפל, או על ספינתו שטבעה בים. לכן נאמר בפסוק: “לנפש,” ומכאן נלמד שאינו חייב על שריטה של אבל אלא על המת בלבד. ומנין נלמד שהשורט חמש שריטות באבל על מת אחד חייב על כל אחת ואחת? נאמר בפסוק: “ושרט” ללמד שהוא חייב על כל שריטה ושריטה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִנַּיִן לַמְשָׂרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְנֶפֶשׁ״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל נֶפֶשׁ וָנֶפֶשׁ.
רבי יוסי אומר: מניין נגזר לגבי מי שעושה שריטה אחת באבל על חמישה מתים, שהוא חייב על כל אחד ואחד מן האנשים שעליהם עשה את אותה שריטה? הפסוק אומר: "לנפש", לחייבו על כל מת ומת.
וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְבֵיתוֹ שֶׁנָּפַל וְלִסְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם!
הגמרא שואלת: אבל האם לא כבר למדת מן הביטוי "לנפש" פטור למי שחתך שריטה מתוך צער על ביתו שקרס, או על ספינתו שטבעה בים?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria