הוא לוקה במלקות של מערכת אחת, משום שאכל זאת בלי להפריש תרומת המעשר מן המעשר הראשון, ולכן הוא חייב משום אכילת תוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות. אילו היה מפריש תרומת המעשר, היה מותר לו לאכול את כל התאנה, שכן מותר לכהן לאכול הן תרומה גדולה והן תרומת המעשר.

וְזָר שֶׁאוֹכֵל את התאנה לוֹקֶה שְׁתַּיִם מלקויות, הן משום אכילת טבל והן משום אכילת תרומה שבה, האסורה לכל הזרים. הברייתא מציינת: כאילו הזר אָכַל את התאנה מלכתחילה, לפני שהפריש תרומה ומעשרות, הוא לוֹקֶה רק אחת מלקות, משום אכילת טבל. משעה שהפריש את התרומה והמעשרות, הוא לוקה גם משום אכילת תרומה.

הגמרא מסיקה מן האמור בברייתא: וזו שנה שבה מפרישים מעשר שני והוא בירושלים, כי הטעם שהוא לוקה שתי מלקויות הוא מפני שהוא כעת בירושלים, מקום שבו מותר לאכול פירות של מעשר שני. אבל אם אכל את התאנה באזורים המרוחקים, מחוץ לירושלים, והפריש מעשר שני בתאנה, הוא לוקה שלוש מלקויות. מכאן ברור שאפילו אם פירות מעשר שני אלה לא נכנסו לפנים מן החומה של ירושלים, חייבים מלקות על אכילתם. דבר זה סותר את דעתו של רבי יוחנן, שכן הוא סבור שאין חייבים מלקות על אכילת פירות מעשר שני אלא אם כן נכנסו לירושלים. הגמרא משיבה: המקרה שבברייתא הוא מקרה שבו הכניסו את התאנה לתוך ירושלים ואחר כך הוציאו אותה מירושלים. לכן הוא חייב לקבל מערכת שלישית של מלקות.

הגמרא שואלת: אם כן, מהי מטרת אמירת הלכה זו? אם התאנה נכנסה לירושלים ויצאה ממנה, אין חידוש בכך שאדם חייב ללקות. הגמרא משיבה: יש חידוש בהלכה זו, שכן במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שאדם הכניס תאנים לעיר כאשר הן היו במעמד של טבל, לפני שהופרשו תרומות ומעשרות, ורבי יוסי סבור שמעמדן של מתנות שלא הופרשו עדיין מן התוצרת הוא כמו מעמדן של מתנות שכבר הופרשו. החידוש הוא שאף שמעשר שני לא הופרש בפועל, כל ההלכות של מעשר שני חלות לגבי החלק שהוא מתכוון להפריש כמעשר שני. לכן, אם לאחר שהכניס את הטבל לירושלים הוא הוציאו מחוץ לירושלים ואכלו, הוא חייב ללקות.

הגמרא שואלת: והאם רבי יוסי סבור שמעמדן של מתנות שעדיין לא הופרשו מן התבואה הוא כמו מעמדן של מתנות שכבר הופרשו? והלא שנינו בברייתא שרבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: בית שמאי ובית הלל לא נחלקו לגבי תבואה שלא נגמרה מלאכתה, וממילא עדיין לא חלה עליה חובת מעשר, ואשר באותו שלב עברה דרך ירושלים, שמעשר שני שלה ניתן לפדותו וניתן לאוכלו בכל מקום. כל עוד לא חלה חובת מעשר, קדושת ירושלים אינה משפיעה על התבואה.

ביחס לאיזה מקרה נחלקו? זהו ביחס לתבואה שמלאכתה כבר הושלמה והיא עברה דרך ירושלים לפני שהופרשו ממנה תרומות ומעשרות, כפי שבית שמאי אומרים: מאחר שחייבים להפריש מעשר שני מתבואה זו, והתבואה הייתה בירושלים, עליו להחזיר את תבואת המעשר השני שלה לירושלים, והיא תיאכל בירושלים; ובית הלל אומרים: את התבואה אפשר לפדות ולאכול בכל מקום. ואם עולה על דעתך לומר שמעמדן של מתנות שעדיין לא הופרשו מן התבואה הוא כמו מעמדן של מתנות שכבר הופרשו, כיצד יכולים בית הלל לסבור שתבואת המעשר השני ניתנת לפדיון; האם לא נקלטה התבואה על ידי חומות ירושלים? לכן, אף שמעשר שני עדיין לא הופרש, שוב אי אפשר לפדותו. לכאורה, רבי יוסי, שבוודאי סובר כדעת בית הלל, סובר שמעמדן של מתנות שעדיין לא הופרשו מן התבואה אינו כמו מעמדן של מתנות שכבר הופרשו.

רבא אמר: ההלכה של החומה לעניין אכילה של פירות מעשר שני, כלומר, שפירות מעשר שני אינם נאכלים מחוץ לחומת ירושלים, היא מדאורייתא; ההלכה של החומה לעניין קליטה של פירות מעשר שני, כלומר, שמשעה שהפירות נכנסו בתוך חומת ירושלים, אין לפדותם או להוציאם מעבר לחומה, היא מדרבנן. וכאשר גזרו חכמים שאין מוציאים מירושלים פירות מעשר שני שנכנסו בתוך החומות, עשו כן כאשר המעשר בצורתו הטהורה לאחר שהופרש; אבל במקרה שהוא במעמדו של טבל, חכמים לא גזרו גזירה.

רבינא אמר: רבי יוסי מתייחס למקרה של פירות מעשר שני שכבר הופרשו והובאו לירושלים, והחידוש בדבריו הוא שהוא מתייחס לתאנה שלא הוכנסה פיזית לירושלים; אלא מדובר במקרה שבו אדם מחזיק את התאנה על גבי קנה מחוץ לירושלים, בעוד הוא עומד בתוך ירושלים. ופשוט את הספק של רב פפא (יט ע"ב), והסק שאם אדם עומד בתוך ירושלים ומחזיק מעשר שני מחוץ לעיר על גבי קנה, הרי זה כאילו הפירות נכנסו לעיר.

משנה:העושה קרחה בראשו, והמקיף פאת ראשו בגילוח השיער הסמוך לאוזן, והמשחית את פאת זקנו, והעושה שריטה אחת כאות אבל על המת, כולם חייבים מלקות. אם עשה שריטה אחת על חמישה מתים בני אדם, או חמש שריטות על מת אחד, הוא חייב מלקות על כל אחת ואחת.

על עיגול פאות ראשו, אדם חייב לקבל שתי מלקויות, אחת מכאן, מן השיער הסמוך לאוזן אחת, ואחת מכאן, מן השיער הסמוך לאוזן השנייה. על השחתת פאות זקנו יש שתיים מכאן, בצד אחד של פניו, ושתיים מכאן, בצד האחר, ואחת מלמטה, בסנטרו. רבי אליעזר אומר: אם הוא הסיר את השיער מכל כל פאות זקנו בפעולה אחת, הוא חייב לקבל רק אחת מלקות על כולן.

ואדם חייב על השחתת פאות זקנו רק אם הוא מסיר את השיער בתער. רבי אליעזר אומר: אפילו אם הסיר את השיער במלקטת [malket] או במקצוע [rehitni], הוא חייב לקבל מלקות.

גמרא:חכמים לימדו: מן הפסוק העוסק בכוהנים: "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא:ה), אפשר היה לחשוב שאפילו אם עשה ארבע או חמש קרחות במעשה אחד, יהיה חייב לקבל רק אחת מלקות. לכן, הפסוק אומר: "קרחה," בלשון יחיד, כדי לחייבו מלקות על כל קרחה וקרחה. הפסוק ממשיך: "בראשם"; מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר מונח זה? מאחר שנאמר: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד:א), אפשר היה לחשוב שאינו חייב אלא על עשיית קרחה בין העיניים. מנין נלמד שהאיסור כולל עשיית קרחה על כל הראש? הפסוק אומר: "בראשם," לרבות את כל הראש.

ויש לי לגזור איסור זה רק לגבי כוהנים, שכן להם קבעה התורה מצוות נוספות רבות, מאחר שהפסוק "לא יקרחו קרחה" כתוב בהקשר של הלכות הכוהנים. מניין אני לומד שגם מי שאינו כוהן חייב על הפרת איסור זה?

"קרחה" נאמר כאן (דברים י"ד:א') לגבי מי שאינם כוהנים, ו"קרחה" נאמר שם, לגבי כוהנים; כשם ששם, לגבי כוהנים, אדם חייב על כל קרחה וקרחה שהוא עושה, וחייב על קרחה שנעשתה בכל מקום בראשו כפי שהוא חייב על קרחה שנעשתה בין העיניים, כך אף כאן, לגבי מי שאינו כוהן, אדם חייב על כל קרחה וקרחה שהוא עושה, וחייב על קרחה שנעשתה בכל מקום בראשו כפי שהוא חייב על קרחה שנעשתה בין העיניים. וכשם ששם, לגבי מי שאינם כוהנים, האיסור נאמר לגבי עשיית קרחה כביטוי לאבל על המת; כך אף כאן, לגבי כוהנים, האיסור נאמר לגבי עשיית קרחה כביטוי לאבל על המת.

הגמרא שואלת: בנוגע לארבע או חמש הקרחות הללו שנעשו על מת אחד, שעל כל אחת ואחת מהן חייב מלקות, מהן הנסיבות? אם נאמר שהוא עשה את הקרחות הללו זו אחר זו ובחמש התראות נפרדות, אחת לפני כל מעשה, הרי זה מובן מאליו שהוא חייב על כל קרחת וקרחת; במקרה כזה הוא אדם שעובר על אותו איסור כמה פעמים ונענש על כל עבירה שעליה התרו בו.