מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ.
הרוצחים בשגגה היו משלמים שכר ללויים כדמי שכירות עבור מקום מגוריהם בערי המקלט, שהיו ערי לויים; זו דבריו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: לא היו משלמים להם שכר, אלא היו מתגוררים בלא שכר דירה, שכן הם חייבים לגור שם על פי דין תורה. הם נחלקו גם באשר למעמדו של הרוצח בשגגה כאשר הוא חוזר לביתו לאחר מות הכהן הגדול. הוא חוזר אל אותו משרה ציבורית שבה החזיק לפני גלותו; זו דבריו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו חוזר למשרה שבה החזיק.
גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, דְּמָר סָבַר ״לָכֶם״ – לִקְלִיטָה. וּמָר סָבַר: ״לָכֶם״ – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם. אֲבָל בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל הָיוּ מַעֲלִין לָהֶם שָׂכָר.
גמרא:רב כהנא אמר: המחלוקת הזו בין רבי יהודה ורבי מאיר היא לגבי תשלום שכר דירה לבעלי הבתים הלוויים בשש ערי המקלט שנקבעו בTorah ובספר יהושע, שכן חכם אחד, רבי יהודה, סובר שבפסוק: "והיו לכם לערי מקלט" (במדבר לה:יא), המונח "לכם" פירושו שהערים יהיו לכם רק למתן מקלט, ולכן עליהם לשלם שכר דירה ללוויים. וחכם אחד, רבי מאיר, סובר שהמונח "לכם" פירושו לכל צרכיכם; לכן אינם חייבים לשלם שכר דירה. אבל לגבי ארבעים ושתיים ערי הלוויים הנוספות, שגם שימשו כערי מקלט, הכול מסכימים שהרוצחים בשגגה ישלמו שכר דירה לבעלי הבתים הלוויים.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא וַדַּאי ״לָכֶם״ – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם מַשְׁמַע. אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם, דְּמָר סָבַר: ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ״ – כִּי הָנָךְ לִקְלִיטָה. וּמָר סָבַר: ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ״ – כִּי הָנָךְ, מָה הָנָךְ לְכׇל צׇרְכֵיכֶם, אַף הָנֵי נָמֵי – לְכׇל צׇרְכֵיכֶם, אֲבָל בְּשֵׁשׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר.
רבא אמר לו: אבל המונח "לכם" בוודאי מציין לכל צורכיכם; לכן, המחלוקת אינה יכולה להיות כפי שרב כהנא מסביר אותה. אלא, רבא אמר: המחלוקת היא רק לגבי ארבעים ושתיים ערי הלוויים, שכן חכם אחד, רבי יהודה, סובר שמן הפסוק: "והיו לכם שש ערי מקלט...ועליהן תתנו ארבעים ושתיים עיר" (במדבר לה:ו), נלמד שארבעים ושתיים הערים הן כמו אלו שש הערים המקוריות, רק במובן שלגבי הרוצח בשגגה הוא מתקבל. וחכם אחד, רבי מאיר, סובר שמן הפסוק: "והיו לכם שש ערי מקלט...ועליהן תתנו ארבעים ושתיים עיר", נלמד שארבעים ושתיים הערים הן כמו אלו שש הערים המקוריות בכל מובן: כשם שאלו שש הערים ניתנו לכם, כלומר לרוצחים בשגגה, לכל צורכיכם, כך גם אלו ארבעים ושתיים הערים ניתנו לכם, כלומר לרוצחים בשגגה, לכל צורכיכם. אבל לגבי שש הערים שיועדו במיוחד כערי מקלט, הכול מסכימים שהרוצחים בשגגה לא ישלמו ללוויים שכר.
חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו יָשׁוּב״ – לְמִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא שָׁב, וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, ״אֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו״ – כַּאֲבוֹתָיו.
§ המשנה מלמדת שיש מחלוקת אם הרוצח בשגגה חוזר אל אותו משרה ציבורית שבה כיהן לפני גלותו. בהקשר קרוב, לימדו חכמים לגבי עבד עברי המשתחרר בשנת היובל, שעליו נאמר: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה:מא): הוא שב אל משפחתו, אך אינו שב לאותה דרגת שררה וכבוד שהחזיקו בה אבותיו; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף חוזר הוא לאותה דרגת שררה וכבוד שהחזיקו בה אבותיו. מן הלשון "ואל אחוזת אבותיו ישוב" נלמד שהוא חוזר להיות כאבותיו.
וְכֵן בַּגּוֹלָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יָשׁוּב״ – לְרַבּוֹת אֶת הָרוֹצֵחַ.
וכמו כן, כך הדין גם לגבי גולה שנשלח לעיר מקלט, שכן כאשר הכתוב אומר: "אל אחוזת אבותיו ישוב," הלשון "ישוב" מיותרת, והיא באה לרבות את הרוצח בשגגה.
מַאי ״וְכֵן בַּגּוֹלָה״? כִּדְתַנְיָא: ״יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ״ – לְאֶרֶץ אֲחוּזָּתוֹ הוּא שָׁב, וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו – גָּמַר שִׁיבָה שִׁיבָה מֵהָתָם.
הגמרא שואלת: מה פירוש: וכן, כך הדין גם לגבי גולה? הגמרא מסבירה: זהו כפי שנלמד בברייתא לגבי הפסוק: "ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר ל״ה:כ״ח), שממנו נלמד כי הוא שב לארץ אחוזתו, אך אינו שב לאותו מעמד של חשיבות וכבוד שהחזיקו בו אבותיו; זו שיטתו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף הוא שב לאותו מעמד של חשיבות וכבוד שהחזיקו בו אבותיו. רבי מאיר לומד זאת באמצעות גזירה שווה משם, כלומר, בין הלשון "שיבה" שנאמרה לגבי הרוצח בשגגה, לבין הלשון "שיבה" שנאמרה לגבי העבד העברי. הגזירה השווה מלמדת שכשם שעבד עברי שב לאחוזת אביו ולמעמד החשיבות שהחזיקו בו אבותיו, כך גם הרוצח בשגגה שב לארץ אחוזתו ולמעמד החשיבות שהחזיקו בו אבותיו.
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין
נשוב אליך, פרק "אֵילוּ הֵן הַגּוֹלִין"
מַתְנִי׳ אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.
משנה: לאחר שמנתה במסכת סנהדרין את החייבים מיתה, ובפרק הקודם את החייבים גלות, המשנה ממשיכה למנות את החייבים מלקות. ואלו הן האנשים שנלקים על פי דין תורה על שעברו על לאו: הבא על אחותו, או על אחות אביו, או על אחות אמו, או על אחות אשתו, או על אשת אחיו, או על אשת אחי אביו, או על הנידה. וכן לוקה במקרה של אלמנה שנישאה לכהן גדול, גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, ממזרת, כלומר בת שנולדה מיחסי עריות או ניאוף, או גבעונית שנישאה לישראל מיוחס, וכן בת ישראל מיוחסת שנישאה לגבעוני או ממזר, כלומר בן שנולד מיחסי עריות או ניאוף.
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם אַחַת בִּלְבַד.
המשנה מפרטת: אם אישה הייתה גם אלמנה וגם גרושה, כגון שלאחר שהתאלמנה נישאה מחדש והתגרשה, כהן גדול חייב לקבל שתי מלקויות על שנשא אותה משום שעבר על שני איסורים שונים, זה של נשיאת אלמנה וזה של נשיאת גרושה. אם אישה הייתה גם גרושה וגם חלוצה, משני אנשים שונים, כהן הדיוט שנושא אותה חייב לקבל רק מלקות אחת, משום שעבר על איסור אחד בלבד.
הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְאוֹכֵל חֵלֶב, וָדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל וְטָמֵא.
המשנה ממשיכה למנות את החייבים במלקות: טמא שאכל בשר קודשים והנכנס למקדש כשהוא טמא. וכן מי שאוכל את החֵלֶב האסור של בהמה; או דם; או נותר, בשר שנותר מקרבן לאחר הזמן שהוקצב לאכילתו; או פיגול, קרבן שנפסל מחמת כוונה לזרוק את דמו, להקטיר את חלביו על המזבח, או לאוכלו, לאחר זמנו הקבוע; או מי שאוכל מקרבן שנטמא, טמא, לוקה.
וְהַשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
ומי ששוחט בהמת קורבן או מקריב אותה על מזבח מחוץ לעזרת המקדש, ומי שאוכל חמץ בפסח, ומי שאוכל ביום הכיפורים ומי שעושה מלאכה ביום הכיפורים, ומי שרוקח את שמן המשחה לשימוש חולין, ומי שרוקח את הקטורת שהוקטרה על המזבח במקדש לשימוש חולין, ומי שסך בשמן המשחה, ומי שאוכל נבלות של בהמה או עוף או טרפות, שהן בהמות או עופות שיש בהן מום שיביא למותן בתוך שנים עשר חודש, או שקצים, או רמשים, חייב מלקות.
אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.
אם אדם אכל טבל, כלומר, תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות; או מעשר ראשון שתוצרתו שלא ניטלה תרומתו מן המעשר; או מעשר שני או מאכל קודשים שלא נפדו; הוא חייב מלקות.
כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּזַיִת. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ. אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ.
באשר לשיעור החיוב על אכילת מאכל אסור, המשנה שואלת: כמה צריך אדם לאכול מטבל כדי להתחייב במלקות? רבי שמעון אומר: אם אכל כלשהו מן הטבל, הרי הוא חייב במלקות. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אם כן אכל כזית, שהוא השיעור המינימלי הנחשב כאכילה. אמר להם רבי שמעון: וכי אין אתם מודים לי באוכל נמלה כלשהי שהוא חייב במלקות? אמרו לו חכמים לרבי שמעון: הוא לוקה על אכילת נמלה כלשהי מפני שהיא בריה שלמה כדרך ברייתה, וזהו מה שאסרה התורה. רבי שמעון אמר להם: אף גרעין אחד של חיטה הוא גם כדרך ברייתו, ולפיכך צריך להיות חייב במלקות על אכילת כל בריה שלמה.
גְּמָ׳ חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת קָא תָנֵי, חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לָא קָתָנֵי. מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת וְאֶחָד חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין
גמרא: אגב הרשימה במשנה של החייבים לקבל מלקות, הגמרא מציינת: התנא שונה את אלה החייבים בכרת מן העולם הבא [כרת], שכן רוב המקרים המנויים בתחילת המשנה כוללים מעשים שלא רק כרוכים בהפרת איסור אלא גם נענשים בכרת. אבל התנא אינו שונה את אלה החייבים במיתת בית דין בין החייבים לקבל מלקות. מכאן לכאורה שאין מלקים את מי שעובר על איסור שעונשו מיתה. הגמרא שואלת: כשיטת מי נשנתה המשנה? היא כשיטתו של רבי עקיבא, כפי שנשנה בברייתא שיש מחלוקת תנאים: בין החייבים בכרת ובין החייבים במיתת בית דין
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria