״כׇּל מָקוֹם״ דְּסֵיפָא – לְאֵתוֹיֵי גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, ״כׇּל מָקוֹם״ דְּרֵישָׁא – כְּדַאֲמַרַן, ״אֵיזוֹ זוֹ״ – כְּדַאֲמַרַן, אֶלָּא ״כׇּל מָקוֹם״ דְּסֵיפָא לְאֵתוֹיֵי מַאי?
והביטוי: כל מקרה, של הסעיף האחרון, המתייחס לקידושין שיש בהם עבירה, בא לרבות גר שנשא ממזרת. אבל אם תאמר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, אזי מובן שהביטוי: כל מקרה שבו יש קידושין ואין עבירה, של הסעיף הראשון, הוא כפי שאמרנו, כלומר, הוא כולל ישראלי שנשא חללה; והביטוי: באיזה מקרה אמורים הדברים, הוא כפי שאמרנו, כלומר, למעט את רבין או רב דימי, ואת המקרה של גר שנשא ממזרת. אבל מה בא הביטוי: כל מקרה, של הסעיף האחרון, להוסיף?
וּלְטַעְמָיךְ, לְרַבִּי יְהוּדָה ״אֵיזוֹ זוֹ״ דְּסֵיפָא לְמָה לִי? אֶלָּא: אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״אֵיזוֹ זוֹ״, תְּנָא סֵיפָא ״אֵיזוֹ זוֹ״. הָכִי נָמֵי אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״כׇּל מָקוֹם״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״כׇּל מָקוֹם״.
הגמרא משיבה: ולפי שיטתך, אותה שאלה חלה גם על רבי יהודה: מדוע אני צריך את הביטוי: באיזה מקרה נאמרים הדברים, שבסיפא? אלא, עליך לומר: מאחר שהמשנה שנתה את הרישא שלה בלשון: באיזה מקרה נאמרים הדברים, היא גם שנתה את הסיפא שלה בלשון: באיזה מקרה נאמרים הדברים, רק לשם אחידות סגנונית. כך גם כאן, ביחס לדעתו של רבי יוסי, אפשר לומר: מאחר שהמשנה שנתה את הרישא בביטוי: כל מקרה, היא גם שנתה את הסיפא שלה ב: כל מקרה.
גּוּפָא: כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בָּאוּמּוֹת – הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּירוּ – הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.
§ הגמרא דנה בעניין האמור עצמו: כאשר רבין בא מארץ ישראל, הוא אמר כי רבי יוחנן אומר: בנוגע לאומות, אם בני שתי אומות שונות נישאו כשהיו גויים, הולכים אחר הזכר כדי לקבוע את מעמד ילדם. אם הם התגיירו לפני הנישואין, הולכים אחר הייחוס הפגום של השניים.
מַאי ״בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר״? כִּדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד?
הגמרא מנתחת אמירה זו: מה פירוש: לגבי האומות, הולכים אחר הזכר? כפי שנלמד בברייתא: מניין נלמד לגבי אחד מבני האומות שמחוץ לארץ ישראל שבא על אישה כנענית והוליד בן ממנה, שמותר לך לקנות את הבן כעבד, והוא אינו נחשב מבני האומות הכנעניות, שאסור להן לשבת בארץ ישראל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״. יָכוֹל אַף עֶבֶד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד בֵּן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם״ – מִן הַנּוֹלָדִין בְּאַרְצְכֶם, וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם.
הפסוק קובע: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו" (ויקרא כה:מה), ומכאן שיש דרך שבה מותר לקנות עבדים מיושבי כנען. אפשר היה לחשוב כי אפילו לגבי עבד כנעני שבא על שפחה מן האומות האחרות והוליד בן, שמותר לכם לקנות את הבן כעבד. לכן הפסוק קובע: "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה:מה). משמעות הדבר היא שמותר לקנות מאלה שהם רק ילידי ארצכם, שאבותיהם אינם מן האומות הכנעניות, אבל לא מאלה היושבים בארצכם, כלומר, שאבותיהם הם משבע האומות הכנעניות.
״נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם״ – בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, מַאי פָּגוּם אִיכָּא, ״עַמּוֹנִי״ – וְלֹא עַמּוֹנִית!
הגמרא דנה בסעיף השני של דברי רבי יוחנן: אם הם התגיירו, הולכים אחר הייחוס הפגום של שניהם. לאיזה מקרה זה מתייחס? אם נאמר שהוא מתייחס למצרי שנשא עמונית, איזה ייחוס פגום יש כאן? הייחוס של עמונית שמתגיירת אינו פגום כלל, שכן דרשו חכמים שהפסוק: "לא יבוא עמוני... בקהל ה'" (דברים כג:ד) מתייחס לעמוני זכר ולא לעמונית נקבה, ומשמעות הדבר היא שהיא יכולה להינשא ליהודי בעל ייחוס בלתי פגום.
אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית, וְאִי זָכָר הָוֵי – הַאי שִׁדְיֵהּ אַבָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ, וְאִם נְקֵבָה הָוְיָא – שִׁדְיַהּ אַבָּתְרַהּ דִּידַהּ.
אלא, הכוונה חייבת להיות לגבר עמוני שנשא אישה מצרית, ובמקרה זה אם הילד הוא זכר, יש לייחס אותו אחר אביו, ולפסול אותו לצמיתות מלהיכנס לקהל כזכר עמוני. ואם הילד שנולד להם הוא נקבה, יש לייחס אותה אחר אמה, כך שתיחשב מצרית דור שני, שאינה רשאית להינשא ליהודי בעל ייחוס ללא פגם.
כֹּל שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִידּוּשִׁין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יַנַּאי, וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים.
§ המשנה מלמדת שבכל מקרה שבו אישה אינה יכולה להצטרף לקידושין עמו, אך היא יכולה להצטרף לקידושין עם אחרים, הוולד הוא ממזר. הגמרא מסבירה: מניין הדברים הללו נלמדים? כפי שאומר רבי חייא בר אבא שרבי יוחנן אומר, ויש שקבעו שהדבר נאמר בשם רבי ינאי; ורב אחא, בנו של רבא, קבע שהדבר נאמר בשם רבי יוסי הגלילי: הכתוב אומר לגבי אישה גרושה: "ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר" (דברים כד:ב). מכאן שהיא יכולה להיות אשתם של אחרים, אך לא של קרובים, כלומר, קידושין לקרובים האסורים אינם תופסים.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא: וְאֵימָא ״לְאַחֵר״ וְלֹא לְבֵן! בֵּן בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״, ״אַחֵר״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לַאֲחֵרִים וְלֹא לִקְרוֹבִים.
רבי אבא מקשה על כך: אך אפשר לומר ולהסביר שהמונח "אחר" בפסוק מציין: אך לא לבן בעלה, כלומר, קידושין אינם תופסים רק במקרה של איסור שחייבים עליו מיתת בית דין, ולא באיסור שחייבים עליו כרת. הגמרא דוחה הצעה זו: לגבי בן נאמר במפורש: "איש לא יקח את אשת אביו" (דברים כג:א), ומשמעות הדבר שקידושין אינם תופסים במצב זה. אם כן, למה לי ההדגשה של המונח "אחר"? למד ממונח זה שהיא רשאית להינשא לאחרים אך לא לקרובים.
וְאֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְבֵן, הָא – לְכַתְּחִילָּה, וְהָא – דִּיעֲבַד.
הגמרא מערערת על הסבר זה: אך ניתן לומר כי גם פסוק זה וגם פסוק ההוא מתייחסים לבן, ובכל זאת שניהם נצרכים, שכן פסוק זה: "לא ייקח", מתייחס להלכה לכתחילה. אין פירושו שהקידושין אינם חלים, אלא רק שאין לשאת את אשת אביו. ואילו אותו פסוק: "והייתה לאיש אחר", מלמד שאפילו בדיעבד, אם הבן ניסה לקדש את אשת אביו, למעשה אין כל תוקף.
לְכַתְּחִילָּה מֵאֲחוֹת אִשָּׁה נָפְקָא: וּמָה אֲחוֹת אִשָּׁה, בְּכָרֵת לָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין, חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
הגמרא משיבה: לומדים שהקידושין אינם חלים במקרה זה מלכתחילה ממקור אחר, שכן הדבר נלמד מן האיסור האוסר אחות אשה בדרך של קל וחומר: אם, לגבי האיסור האוסר אחות אשה, שעבירה עליו נענשת בכרת, אין היא מתקדשת לבעלה של אחותה, בהתאם לפסוק: "ואשה אל אחותה לא תקח" (ויקרא יח:יח), אזי לגבי מקרים שיש בהם חיוב מיתה בידי בית דין, כגון ביאה על אשת אביו, האם לא כל שכן שקידושין אינם תופסים?
וְאֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בַּאֲחוֹת אִשָּׁה, הָא – לְכַתְּחִילָּה, הָא – דִיעֲבַד! אִין הָכִי נָמֵי.
הגמרא מציעה פירוש נוסף לפסוקים. אך מאחר שהפסוק כבר אסר קידושין לאחות אשה, אפשר לומר כך: גם פסוק זה: "לא תקח" (ויקרא יח:יח), וגם אותו פסוק: "והיתה לאיש אחר" (דברים כד:ב), עוסקים באחות אשה, שכן פסוק זה: "לא תקח", אוסר קשר זה לכתחילה, ואילו אותו פסוק: "והיתה לאיש אחר", מלמד שקידושין אלה אינם תופסים אף בדיעבד. הגמרא משיבה: כן, אכן כך הוא. יש לפרש את הפסוק בדרך זו.
אַשְׁכְּחַן אֲחוֹת אִשָּׁה, שְׁאָר עֲרָיוֹת מְנָלַן? יָלְפִינַן מֵאֲחוֹת אִשָּׁה: מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת, שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת – וְלָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת – לָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין.
הגמרא שואלת: מצאנו מקור לאיסור האוסר אחות אשה; מנין לנו שגם קידושין אינם תופסים בשאר העריות? הגמרא משיבה: לומדים זאת מאחות אשה, באמצעות ההיקש הבא: כשם שהאיסור לגבי אחות אשה, אשר מפורש בתורה, הוא איסור של קרובת משפחה אסורה שעונשה כרת על זדונה ומחייבת חטאת על שגגתה, וקידושין אינם תופסים בה במקרה זה, כך גם, לגבי כל איסור שכרוך בקרובת משפחה אסורה שזדונה נענש בכרת ושגגתה מחייבת הבאת חטאת, הקידושין אף הם אינם תופסים באותם מקרים.
בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ אָתְיָין, אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵשֶׁת אָח – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לַאֲחוֹת אִשָּׁה, שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה – תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בִּמְקוֹם מִצְוָה.
הגמרא שואלת: מובן, שכמעט את כל שאר העריות אפשר ללמוד בדרך זו. אבל המקרים של אישה נשואה ואשת אח הם יוצאי דופן, וההיקש במקרים אלה ניתן להפרכה כך. מה מיוחד באחות אשה? שהיא אינה מותרת במקום מצווה, שכן אפילו במקום שחלה מצוות ייבום, עדיין אסור לשאת את אחות אשתו. האם תאמר כן גם לגבי אשת אח, שהיא מותרת במקום המצווה של ייבום?
אֵשֶׁת אִישׁ נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן – תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן!
באשר לאישה נשואה, ניתן אף להפריך את הפירוש כך: מה מיוחד במקרים אלה של אחות אשה ואשת אח הוא שאין להתירן בחייהם של אלה אשר קיומם הופך אותן לאסורות, שכן לא אחות אשה ולא אשת אח יכולות להיות מותרות כל עוד האדם הגורם לאיסור חי. הסתייגות זו מתווספת משום שאחות אשתו של אדם אכן נעשית מותרת לאחר שאשתו מתה. האם תאמר כך גם באשר לאישה נשואה, אשר יכולה להיעשות מותרת בחייו של מי שהופך אותה לאסורה, באמצעות גירושין?
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אָמַר קְרָא: ״כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״, הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּם לַאֲחוֹת אִשָּׁה, מָה אֲחוֹת אִשָּׁה לֹא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין – אַף כׇּל עֲרָיוֹת כּוּלָּם לֹא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין.
אלא, הלכה זו, שקידושין אינם תופסים בשאר קרובות האסורות, נלמדת ממקור אחר, כפי שאומר רבי יונה, ויש אומרים שדבר זה נשנה על ידי רב הונא, בנו של רב יהושע: הכתוב אומר במפורש בפרשה העוסקת בעריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" (ויקרא יח:כט). בפסוק זה כל מי שהיחסים עמהם אסורים הוקשו זו לזו, ולפיכך גם לאחות אשה: כשם שאין קידושין תופסים במקרה של אחות אשה, כך גם אין קידושין תופסים לגבי כל מי שהיחסים עמהם אסורים.
אִי הָכִי,
הגמרא שואלת: אם כן, שההלכה זו נלמדת מכאן,