Drashot AI Logo
גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם, דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת – הַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי! אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא? מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: גֵּר לֹא יִשָּׂא מַמְזֶרֶת, וְיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם.
ישנו המקרה של גר שנשא ממזרת, שבו יש קידושין תקפים ואין עבירה, שכן הם מותרים להינשא זה לזה, ואף על פי כן הוולד הולך אחר הפגום בייחוס והוא ממזר. כפי שנלמד בברייתא: לגבי גר שנשא ממזרת, הוולד הוא ממזר. זו דעתו של רבי יוסי. רבי יוחנן אמר לרבי שמעון: האם אתה סבור שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי? אין הדבר כן; המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, האומר: גר אינו רשאי לשאת ממזרת, ולכן במקרה זה יש קידושין ויש עבירה, ומשום כך הוולד הולך אחר הפגום בייחוס.
וְנִיתְנְיַיהּ! תְּנָא ״כׇּל מָקוֹם״ דְּסֵיפָא, לְאֵתוֹיֵי.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, שתלמד המשנה מקרה זה כאחת מדוגמאותיה. הגמרא משיבה: המשנה לימדה את העיקרון: כל מקרה שבו יש קידושין ועבירה, בפסקה האחרונה, דווקא כדי לכלול מקרה מסוג זה. יש עיקרון מנחה בפרשנות הגמרא את המשנה, שלפיו משנה אינה כוללת ביטויים מיותרים. כל ביטוי שנראה מיותר בהקשר של עיקרון נועד לכלול או להוציא מקרה מסוים מאותו עיקרון. זהו הבסיס לדיון של הגמרא כאן ולהלן.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וּתְנָא ״אֵיזוֹ זוֹ״ לְמַעוֹטֵי.
ואם תרצה, אמור תשובה אחרת: למעשה, המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, והיא שנתה את הביטוי: באיזה מקרה אמורים דברים אלה, כדי להוציא מקרים של קידושין ללא עבירה מלבד אלה המנויים במשנה. הוולד הולך אחר ייחוסו של האב רק באותם מקרים שצוינו במשנה.
״וְאֵיזוֹ זוֹ״ וְתוּ לָא? וַהֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר! הָא לָא קַשְׁיָא, כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ.
הגמרא שואלת: אך האם הרשימה הבאה לאחר הביטוי: באיזה מקרה חל הדבר הזה, כוללת את כל המקרים החלים? והאם אין עוד? אך הרי יש הדוגמה של חלל שנשא בת ישראל, שבה יש קידושין ואין עבירה, ובכל זאת הוולד הולך אחר הזכר, שכן אף הוא חלל. הגמרא דוחה טענה זו: אין זה קשה, שכן אפשר לומר שהתנא של המשנה סובר כשיטתו של רבי דוסתאי בן רבי יהודה, הסבור שהוולד מאיחוד זה כשר לגמרי.
וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, דְּיֵשׁ קִידּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר! תְּנָא ״כׇּל מָקוֹם״ דְּרֵישָׁא, לְאֵתוֹיֵי.
הגמרא שואלת: אבל יש המקרה של ישראל שנשא חללה, שיש בו קידושין ואין בו עבירה, והוולד הולך אחר הזכר, ובכל זאת מקרה זה אינו נזכר במשנה. הגמרא משיבה: המשנה שנתה את העיקרון: כל מקרה שיש בו קידושין ואין בו עבירה, ברישא, כדי לכלול מצב זה.
וְנִיתְנְיַיהּ בְּהֶדְיָא! מִשּׁוּם דְּלָא מִתְּנֵי לֵהּ. הֵיכִי נִיתְנֵי? כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית וַחֲלָלָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן לֵוִי וְיִשְׂרָאֵל – וַחֲלָלָה לְכֹהֵן מִי חַזְיָא?
הגמרא שואלת: אבל שילמד התנא של המשנה במפורש דוגמה זו של ישראל שנשא חללה. הגמרא משיבה: הוא לא עשה כן מפני שאינו יכול ללמדה, כלומר, התנא אינו יכול להזכיר הלכה זו בקיצור כחלק מן הרשימה. הגמרא מבהירה את תשובתה: כיצד יכול התנאללמד זאת? אין הוא יכול לומר: בת כהן; ובת לוי; ובת ישראל; וחללה, שנישאה לכהן, ללוי או לישראל, שהרי וכי חללה ראויה לכהן? נישואין אלה כרוכים בעבירה. לפיכך, אי אפשר לנסח את משפט המשנה באופן שיכלול חללה.
וְהָאִיכָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה – בְּנָהּ שְׁלִישִׁי הָוֵי!
הגמרא שואלת: אבל יש גם את ההלכהשל רבה בר בר חנה, שכן רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי מצרי דור שני, כלומר בנו של גר מצרי, שנשא מצרית דור ראשון, אישה שהיא עצמה התגיירה, בנה הוא נחשב לדור שלישי מצרי שמותר לו לשאת יהודייה מייחוס ללא פגם. זו דוגמה לקידושין בלא עבירה שבה הוולד הולך אחר האב.
תְּנָא ״כׇּל מָקוֹם״ דְּרֵישָׁא, לְאֵתוֹיֵי. וּלְרַב דִּימִי דְּאָמַר שֵׁנִי הָוֵי, תְּנָא ״אֵיזוֹ זוֹ״ לְמַעוֹטֵי.
הגמרא משיבה: המשנה לימדה את העיקרון: כל מקרה שבו יש קידושין ואין עבירה, ברישא, לכלול דוגמה זו. הגמרא מוסיפה: ולפי דעתו של רב דימי, שאמר שבן זה הוא מצרי דור שני, המשנה לימדה: באיזה מקרה הדבר הזה חל, בתחילתה, לגבי קידושין שאין בהם עבירה, להוציא מקרה זה. רב דימי סבור שבן זה אינו רשאי לשאת יהודייה מייחוס ללא פגם.
וְהָאִיכָּא, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בָּאוּמּוֹת – הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר.
הגמרא שואלת: אבל יש המקרה הבא, שלכאורה סותר את עקרון המשנה: כאשר רבין בא מארץ ישראל הוא אמר שרבי יוחנן אומר: לגבי האומות, כלומר, אם בני שתי אומות שונות נישאו כשהיו גויים, הולכים אחר הזכר כדי לקבוע את מעמד ילדם. זהו הדין בין אם הוא גוי רגיל, שרשאי לשאת יהודייה בעלת ייחוס ללא פגם מיד כשיתגייר, ובין אם הוא עמוני או מצרי, שאינו רשאי לשאת יהודייה בעלת ייחוס ללא פגם. בכל מקרה, מעמד הילד נקבע לפי מעמד האב.
נִתְגַּיְּירוּ, הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. תְּנָא ״אֵיזוֹ זוֹ״ לְמַעוֹטֵי.
אם בני שתי אומות שונות אלה התגיירו, הולכים אחר הייחוס הפגום של השניים. גרים אלה מותרים להינשא זה לזה וקידושיהם תופסים. אם האב או האם מצרי, הוולד הולך אחר ההורה בעל הייחוס הפגום ויהיה מצרי, ואילו לפי העיקרון שנאמר במשנה, יש ללכת אחר הזכר. הגמרא משיבה: המשנה לימדה: באיזה מקרה נאמר דבר זה, ברישא, למעט מקרה זה.
הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא, ״כׇּל מָקוֹם״ דְּרֵישָׁא – לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, וּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, ״אֵיזוֹ זוֹ״ – לְמַעוֹטֵי דְּרַב דִּימִי וְרָבִין!
הגמרא חוזרת לנקודה קודמת: מהי הטענה הזו, שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי? מובן, אם תאמר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, אפשר להסביר שהביטוי: כל מקרה, של הרישא, בא לרבות ישראל שנשא חללה, שכן גם במקרה זה הוולד הולך אחר האב, וגם לרבות את דינו של רבה בר בר חנה שבן של מצרי דור שני שנשא מצרית דור ראשון הוא מצרי דור שלישי. ועוד, הלשון: באיזה מקרה נאמרו דברים אלו, באה למעט את דינו של רב דימי שבנה הוא מצרי דור שני, ואת דברי רבין בשם רבי יוחנן.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria