לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִתְנַאי כָּפוּל הוּא דַּאֲתָא.
למה אני צריך את הביטוי הנוסף הזה? הסיקו ממנו שהוא בא ללמד על הדרישה של תנאי מורכב.
וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּאֶרֶץ כְּנַעַן״, הֲוָה אָמֵינָא ״וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם״ – בְּאֶרֶץ גִּלְעָד, אֲבָל אֶרֶץ כְּנַעַן – כְּלָל לָא. וְרַבִּי מֵאִיר? ״בְתֹכְכֶם״ – כֹּל הֵיכָא דְּאִית לְכוּ מַשְׁמַע.
ורבי חנינא בן גמליאל אומר: אילו הרחמן לא היה כותב: "בארץ כנען," הייתי אומר שהדרישה: "והתאחזו בתוככם" (במדבר לב:ל) מתייחסת לארץ הגלעד, כלומר, ארץ זו חייבת להתחלק עם שאר השבטים. אבל הם לא היו נוחלים בארץ כנען כלל. הגמרא שואלת: וכיצד משיב רבי מאיר לטענה זו? הוא סבור שהביטוי: "בתוככם," פירושו בכל מקום שיש לכם בו אחוזה, כולל ארץ כנען. לכן, הביטוי שלאחר מכן "ארץ כנען" מיותר, ובא ללמד שהתנאי צריך להיות כפול.
תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְאָדָם שֶׁהָיָה מְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו, אָמַר: פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי בְּנִי יִתֵּן מָאתַיִם זוּז וְיִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית, וְאִם לֹא יִתֵּן – יִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים.
שנויה בברייתא בעניין סוגיה זו כי רבי חנינא בן גמליאל אמר: שמעו משל: למה הדבר הזה, כלומר, תנאם של בני גד ובני ראובן, דומה? הוא דומה לאדם שהיה מחלק את נכסיו בין בניו, ואמר: בני פלוני יירש שדה פלונית; ובני פלוני יירש שדה פלונית; ובני פלוני ייתן מאתיים דינרים ויירש שדה פלונית, ואם לא ייתן את הכסף יירש חלק מיתרת הנכסים עם אחיו.
מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים – כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ.
מה גורם לאח האחרון לרשת חלק מיתרת הנכס יחד עם אחיו? הניסוח הכפול של האב את התנאי גורם לו לרשת באופן זה. לכן היה צורך שהאב יציג את שני צדדי התנאי ויסביר מה יקרה אם האח השלישי לא ייתן את הכסף. אילו האב לא היה חוזר על התנאי, אם לא היה נותן את מאתיים הדינרים, הבן לא היה מקבל שום חלק מן הנכס.
וְהָא לָא דָּמְיָא מָשָׁל לְמַתְנִיתִין! הָתָם קָתָנֵי: יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע שֶׁאֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ, אַלְמָא כְּפֵילָה לְאֶרֶץ גִּלְעָד נָמֵי מַהֲנֵי.
הגמרא שואלת: אבל המשל אינו דומה למשנה, שכן שם המשנה מלמדת: היה אפשר לחשוב שהכוונה היא שאם אינם מקיימים את התנאי לא ינחלו אפילו בארץ כנען, וכל שכן שלא בארץ גלעד. דבר זה לכאורה מצביע על כך שהניסוח הכפול מועיל גם לכך שינחלו את ארץ גלעד עם שאר השבטים. שאם לא כן, בני גד ובני ראובן לא היו מקבלים שום חלק אף בגלעד.
וְהָכָא קָתָנֵי: מִי גָּרַם לוֹ לִירַשׁ עִם אֶחָיו בִּשְׁאָר נְכָסִים – כְּפֵילוֹ גָּרַם לוֹ, אַלְמָא כְּפֵילָה לִשְׁאָר נְכָסִים הוּא דְּקָמַהֲנֵי!
ואף על פי כן כאן הברייתאמלמדת: מה גורם לאח האחרון לרשת חלק מיתרת הנכסים עם אחיו? הכפל בלשון של האב גורם לו. דבר זה לכאורה מצביע על כך שהכפל בלשון מועיל לשאר הנכסים, ואילו את אותו חלק של השדה הקשור לתנאי היה מקבל בכל מקרה. לפי היגיון זה, בני גד ובני ראובן היו מקבלים חלק בארץ הגלעד אף בלא הכפל בלשון.
לָא קַשְׁיָא. הָא – מִקַּמֵּי דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר ״וְנֹאחֲזוּ״,
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן מקרה זה, המתייחס לפסיקתו של רבי חנינא בן גמליאל במשנה, נאמר לפני שרבי מאיר אמר לו שהפסוק יכול היה לומר בפשטות: "והם יקבלו אחוזה" בתוככם. באותו שלב, רבי חנינא בן גמליאל סבר שאם שני השבטים לא יקיימו את התנאי, הם לא ינחלו אפילו בארץ הגלעד, כפי שמשתמע משימושו במונח: אפילו, במשנה.
הָא – לְבָתַר דְּנֵימָא לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר ״וְנֹאחֲזוּ״.
ואילו אותו מקרה, המתייחס למשל שבברייתא, נשנה לאחר שרבי מאיר אמר לרבי חנינא בן גמליאל שכאשר הביטוי: "והתנחלתם," מופיע בפני עצמו, הוא מתייחס לארץ כנען. כפי שנאמר קודם לכן, רבי חנינא בן גמליאל השיב והסביר שאלמלא היה הפסוק אומר: "בארץ כנען," היה אפשר לומר שהדרישה: "והתנחלתם בתוככם" (במדבר לב:ל), מתייחסת לארץ הגלעד, והם לא היו נוחלים בארץ כנען. במילים אחרות, אפילו ללא התנאי הכפול הם היו מקבלים חלק בגלעד, וזה דומה למשל.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אִם תֵּיטִיב – אַגְרָא, אִם לֹא תֵיטִיב – לָא אַגְרָא וְלָא דִּינָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
§ הגמרא ממשיכה לנתח את שתי הדעות הללו: מובן, לפי דעתו של רבי מאיר, הדורש תנאי כפול, זהו הטעם שנכתב, לגבי תוכחתו של אלוהים לקין: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד:ז). אולם, לפי דעתו של רבי חנינא בן גמליאל, למה אני צריך ששני צדדי התנאי יפורשו? הגמרא משיבה: אלמלא הניסוח הכפול היה עשוי לעלות על דעתך לומר שפירוש הפסוק הוא: אם תיטיב האם לא תקבל שכר? ואם לא תיטיב לא תקבל לא שכר ולא עונש. הניסוח הכפול של הפסוק מלמד אותנו שאם קין לא ייטיב, הוא ייענש בפועל.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי?
הגמרא שואלת שאלה נוספת: מובן, לפי דעתו של רבי מאיר, שזהו הטעם שנכתב, לגבי הוראתו של אברהם לאליעזר להביא אישה ליצחק: "אז תנקה משבועתי... אם לא יתנו לך אותה" (בראשית כד:מא). אולם, לפי דעתו של רבי חנינא בן גמליאל, מדוע אני צריך תוספת זו? הניסוח החיובי של השבועה כבר מצביע על השלילי.
אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הֵיכָא דְּנִיחָא לַהּ לְדִידַהּ וְלָא נִיחָא לֵיהּ לְדִידְהוּ מַיְיתֵי בְּעַל כֻּרְחַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: היה נחוץ לומר זאת; שאילו אברהם היה אומר רק: "ולקחת אשה לבני" (בראשית כד:לח), היה אפשר שיעלה על דעתך לומר: במקרה שבו השידוך מקובל עליה, אך אינו מקובל על משפחתה, עליו להביאה בניגוד לרצונם. לכן הפסוק מלמדנו שאליעזר אינו חייב להביאה בניגוד לרצון משפחתה.
״אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה״ לְמָה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הֵיכָא דְּנִיחָא לְהוּ לְדִידְהוּ וְלָא נִיחָא לַהּ לְדִידַהּ – נַיְיתֵי בְּעַל כֻּרְחַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת על פסוק נוסף באותו פרק: "אם לא תאבה האשה ללכת אחריך" (בראשית כד:ח). למה לי פסוק זה? הגמרא משיבה: היה צריך, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: אם הדבר מקובל עליהם אך אינו מקובל עליה, יביא אותה בעל כורחה. לכן הפסוק מלמדנו שלא יביא אותה בעל כורחה.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״, ״וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״ – בְּרָכָה, ״אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ״ – לֹא בְּרָכָה וְלֹא קְלָלָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת שאלה קשורה: מובן, לפי דעתו של רבי מאיר, שזהו הטעם שנאמר: "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו:ג), תקבלו ברכות; ולעומת זאת: "ואם בחוקותי תמאסו" (ויקרא כו:טו), תקבלו קללות. אולם, לפי דעתו של רבי חנינא בן גמליאל, למה אני צריך את שני הפסוקים הללו? הגמרא משיבה: שניהם נצרכים, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: אם בחוקותי תלכו תקבלו ברכה, ואילו אם בחוקותי תמאסו לא תקבלו לא ברכה ולא קללה. לכן הפסוק מלמד אותנו שדחיית חוקותיו של הקב"ה גוררת קללה.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וְגוֹ׳״, ״וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם וְגוֹ׳״, אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמָה לִי? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִם תֹּאבוּ״ – טוֹבָה, ״וְאִם תְּמָאֲנוּ״ – לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שבה ושואלת: מובן, לשיטת רבי מאיר, זהו הטעם שנאמר: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיהו א׳:י״ט), ואילו: "ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (ישעיהו א׳:כ׳). אבל לשיטת רבי חנינא בן גמליאל, למה לי הלשון הכפולה? הגמרא משיבה באופן דומה: דבר זה נצרך, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: "אם תאבו" תקבלו טובה, כלומר שכר, "אבל אם תמאנו" לא תקבלו לא טובה ולא רעה. לכן מלמדת אותנו הכתוב שאין הדבר כן, ומי שמורד יקבל עונש.
מַאי
בהקשר לפסוק מישעיהו, הגמרא שואלת: מה משמעות הביטוי:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria